לאחרונה נחשפתי לאלימות במשפחה מכמה זוויות המעוררות שאלות. התברר לי שרוב הגברים המורחקים מן הבית לבקשת נשותיהם המוכות הם ממוצא ספרדי, למרות שידוע שקיימים גם גברים אלימים ממוצא אשכנזי. ניתן לבדוק נתון זה בקלות, סטטיסטית. למה, אם כן, לא מורחקים האשכנזים המכים מן הבית?
כמו כן, הסתבר לי, שהגברים החבושים בתאי המעצר או המורחקים מן הבית בגלל תלונת האישה מכחישים זאת. אני- אלים?, היא סתם נטפלה אלי בעלילות כי... הם לפעמים מצליחים לשכנע את הרבנים המטפלים בהם שהאשמה כולה היא של האישה, ואילו הם- טלית שכולה תכלת. גם אני נופלת בפח הזה לעתים- ואינני מאמינה שבאמת הגבר, העדין לכאורה, שעומד מולי הוא אכן אלים! עוד התברר לי, ששוטרים המוזמנים על ידי אישה מוכה להרחיק את הבעל המכה מן הבית מביעים את דעתם, שהיא- האישה אשמה! הגיע לה לקבל מכות!
 |
|
החברה מאשימה את האישה (צילום: Cia de Foto-cc-by)
|
כשאתה פוגש בגברים בהיותם תינוקות בעריסות במחלקת ילודים בבתי החולים, אינך מעלה בדעתך אפשרות שמישהו משם יצא גבר אלים. האם האלימות היא גנטית?
אלימות במשפחה איננה גנטית, אך ממחקרים חברתיים עולה שהיא תופעה חברתית נרכשת. למה אדם הופך להיות אלים? מה גורם לו לכעוס ולתת סטירה למי שהכעיס אותו?
הפסיכולוגית מרים אדאהן, מחברת ספרים ומעבירה סדנאות א.מ.ת (רשת לעזרה עצמית המוקדשת להתפתחות אישית), תולה את הכעס ברצון לינוק. בשפה מקצועית נכנה זאת- חוסר יכולת לדחות סיפוקים. כלומר, אדם שהפך להיות אלים- גם אישה יכולה להיות כזו - נחשף למצב בו הוא תופס עצמו במיקום של חולשה וצורך שלא סופק דיו. יכול להיות אפילו ששמע משהו שלא מוצא חן בעיניו, ואין הוא מסוגל לעכל זאת. הוא מגיב מיד בכעס. והופ- היד נשלחת! או המילים שיוצאות מן הפה מכאיבות!
אם נצא מנקודת הנחה שזו תגובה ילדותית של אדם המחפש תשומת לב, הבנה ונתינה כמו תינוק הזקוק לחלב, הרי שהאדם האלים השיג בדיוק את ההפך. הוא מורחק- הוא דחוי- הוא שנוא. אשה מרחיקה את בעלה- לבית הסוהר או לחלופת מעצר, או שהיא בוחרת בסופו של דבר להתגרש.
 |
|
איך אפשר לזהות תינוק אלים?(צילום: M.ADA-cc-by)
|
אולי בחברה ממוצא ספרדי לא מתביישים להרחיק את בן הזוג מן הבית ובחברה ממוצא אשכנזי זהו מעשה מבייש למשפחה. אולי זה גם קשור למצב כלכלי. ייתכן, ובמקום להרחיק בעל מן הבית- פשוט מארגנים לו גט. בשביל זה צריך אמצעים כלכליים מתאימים. ייתכן ופשוט ימשיכו שני בני זוג לחיות בסוג של ברוגז, כדי להימנע מבושות.
איך שלא יהיה- הגבר שחיפש את סיפוק צרכיו הראשוניים ביותר שהביאו אותו להגיב באלימות- הפסיד עוד צרכים נוספים שלא יסופקו לו. איך מאירים לאנשים את הנקודה הזו?
מה אנחנו עושים כדי למנוע תופעות כאלו?
מרים אדאהן מאתגרת אותנו כבר בתור הורים לגדל ולחנך ילדים על ידי דוגמא אישית של התמודדות נכונה עם מצבי כעס והתפרצויות של ילדים. ברור שתגובה כועסת, צעקנית, מכה תמורת מכה תביא את הילד לתובנה הלא נכונה. אבל לא רק. בשיטה מתוכננת היטב היא מדריכה את ההורים, עקב בצעד אגודל, להנחות את הילדים לדחות סיפוקים. להחמיא להם כשהתגברו על יצרם להגיב באלימות.
מכיוון שרוב האלימות במשפחה באה לידי ביטוי מהצד הגברי מול הנשי, יוטב לנו אם בתור חברה נשקיע מאמצים בחינוך הבנים בגיל צעיר להבנת האופציה הטמונה בהם לאלימות. האישה החדשה של דורנו, שהיא פחות זמינה לגבר ומבקשת יותר שיוויוניות מבעבר, עלולה למצוא את עצמה במקום הכואב הזה של גבר אוהב שהפך לאויב. למה? כי הוא לא חונך נכון לראות אותה באור חדש. הוא עדיין מחפש לינוק. היא אמורה להתאים לתדמית שנקבעה לו באחורי המוח מעידן הינקות- ופתאום היא לא כזו. גם את הנשים של היום שווה לחנך, להבין את הנקודה ממנה הן מגיעות לכעס. היא נובעת מאותו מקום.
בכלל, למה אנחנו מבזבזים תקציבי עתק על תעודות בגרות, פסיכומטרי, תואר בי.איי.וכו, במקום להשקיע את המשאבים הללו בחינוך נכון להבנת חיי משפחה וזוגיות והורות נכונה?
אני מקווה שמה שכתבתי יזיז למישהו משהו....