אני אוהבת טקסים לאומיים. הם מרוממים את רוחי, ונותנים לי מבט-על היסטורי מעבר לשגרת היומיום. בתקופה בה לימדתי באולפן הגיור "מעין בינה" לצידו של בעלי, היינו מלווים את תלמידינו לחזרה הגנראלית של טקס המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות בהר-הרצל. טקס כזה לעולים חדשים שווה כמעט לשנת לימוד בנושא לאומיות, צה"ל, ושיבת ישראל לארצו.
באחת הפעמים, הצעתי לאימי, תושבת רמת-גן, להצטרף אלינו. היא נענתה בשמחה, ובעוד אנו מתארגנות לישיבה ממושכת על הספסלים שלנו, עם התלמידים וילדי הקטנים, התמקמו לצידנו שני צעירים עם מצלמת וידאו מקצועית.
היו אלו שני סטודנטים לקולנוע מתל-אביב, שקיבלו "תרגיל " – לתעד את הטקס. הם צפו בנו במבט משועשע, לאור התרגשותנו הרבה, ולבסוף גם הביעו את דעתם , בציניות מסוימת, שהם לא רואים כל סיבה להתרגש כל כך מטקס כזה שחוזר על עצמו בפאתוס מדי שנה בשנה.
בעוד אני בוררת את מילותיי לענות להם, אמרה להם אמי בפשטות:
"אולי לכם זה נראה סתם טקס מיותר שחוזר על עצמו מדי שנה. אבל אני מאד מתרגשת, כי כשאני הייתי צעירה, בערך בגילכם, הייתי צופה ביומני החדשות בקולנוע בטקסים צבאיים, ואלו היו רק חיילים בריטים שראיתי צועדים על המסך. לראות את חיילי צה"ל עם מדים וחצוצרות ומוסיקה צועדים פה, בשבילי זה כל שנה חידוש מרגש. אין זה דבר של מה בכך".
כשאני משחזרת את דבריה של אימי לאור גזירת ההתנתקות העומדת בפתחנו, עולות וצפות בי תמונות אחרות.
אני ואישי ברכב עם ילדים קטנים. חשיכה, ואנו מתקרבים לעיר ימית. בידי בעלי תעודת זהות הנושאת את החותמת :תושב "ימית", למרות שבאנו רק לעצור את הנסיגה. לפנינו מחסום, עם אבוקות-אש בצידי הדרך, והחיילים, הם חיילים של צה"ל, שיתירו את כניסתנו לעיר ואם בישראל, רק עם ת.ז. נכונה. אני זוכרת אז את ההרגשה. קור בלב, בטן מתכווצת, תחושת תבוסה מההשפלה, מהביזיון – כמו בזמן המנדט, חלפה אז מחשבה בלבי. אז, ומי יודע מה ילד יום? אני חושבת לי כעת.
בפסח השתא שמענו את שושנה דמארי , שלא נס ליחה, שרה את שירה המפורסם "כלניות". לא כולם מודעים לכך, שזהו שיר המציין גם תקופה, בה הסתובבו בארץ החיילים מבריטניה הגדולה, ו"כלניות" היה כינויים.
האם גם היום נמציא לעצמנו איזה כינוי לחיילי צה"ל במחסומים לגוש קטיף? האם חלמה אימי פעם שיבוא יום, ונכדיה ששרתו ומשרתים בצבא ההגנה לישראל ייאלצו לפנות את בני דודם מבתיהם? האם לזה ייחל כל הדור הזה , שהיה עד להקמת המדינה, לראות את צה"ל כשהוא מקפל את הדגל, כשהוא מקבל הנחיות להריסת בתים, בתי כנסת?
האם יש משמעות לטקס בהר-הרצל השנה – ולשמחה זו, מה היא עושה? נלחמנו- עבור מה? עבור נזיד עדשים אמריקני? בשביל זה נפלו חיילינו? האם נקיים טקס רק בגלל שצריך, ונצפה בו בבושה מלווה בבחילה?
ואולי צדקו שני הסטודנטים לקולנוע, ואכן הפך הטקס המשמעותי הזה לסתם פאתוס מיותר?