להתגרש או לא להתגרש, זו השאלה! יכול להיות שאם שקספיר היה בן דורנו, זו היתה השאלה שהיה שם בפי גיבורו במחזה המלט. בעבר, הלא כל כך רחוק, גירושין כמעט ולא היו אופציה. כמו שאמר לי מתגרש טרי "גם אם היה לי רע, האמנתי שאני מתחתן - לא בשביל להתגרש". אומנם התורה מאפשרת לבני זוג להתגרש ע"י מתן גט, אך היכן עובר הגבול בין נחיצות לגט לבין ההשתדלות לשמירת הזוגיות?
דילמה לא פשוטה.
כולנו שואפים להיות מאושרים במסגרת הזוגית. איננו רוצים שבני זוג יסבלו. אם אחד מבני הזוג מרגיש שהגיעו מים עד נפש, ואי אפשר להם להישאר ביחד - מה עוד ניתן לעשות?
המציאות בשטח מראה שיש במערכת הסבוכה של נישואין-גירושין מערכות נוספות, תת-קרקעיות, הבוחשות מתחת לפני השטח. הרקע המשפחתי, משקעים מהילדות, משקעים מבית הספר, תדמית עצמית שגויה, ועוד. כולם קיימים, חלקם עוד קודם לנישואים.
בתורת הסוד והחסידות נכתב כי הנישואין הם מראה עבור כל אחד מבני הזוג. רק דרך הנישואין יכול האדם לעבוד על מידותיו, ולעשות את התיקון והשינוי הנדרש ממנו. אם אחד מבני זוג מתגרש ולא עושה עבודה על מידותיו, הוא יצטרך לעשות את אותה העבודה במסגרת זוגית חדשה. כמו שאמר פעם גרוש תימני לבעלי: "אם הייתי יודע את מה שאני יודע היום, כשאני עומד להינשא לבחורה ממוצא תימני, לא הייתי מתגרש מאשתי האשכנזייה".
בחברה החרדית המקדימה להשיא את בניה ובנותיה כבר גילו את סוד התמיכה הנדרשת לזוגות. כל זוג צעיר אחרי הנישואין ממשיך להיפגש ולקבל תמיכה ויעוץ בצורה מאורגנת לפחות פעם בחודש עם מדריך מלוה, בנוסף לתהליך ההכנה לנישואין שהזוג עובר. זאת מתוך הנחה לפיה אם הזוג שורד את השנה הראשונה, דרכו הזוגית תהיה סלולה טוב יותר גם בהמשך.
בחברה החילונית, וגם בחברה הדתית לאומית, יש היצע עצום לקואוצינג. החל מאימון אישי, שאיננו מתאים לכל כיס, ועד סדנאות קבוצתיות לייעוץ זוגי. אך למרות ההיצע הגדול רוב האנשים אינם פתוחים מספיק בכדי ללמוד על עצמם.
אנשים פוחדים להביט על עצמם במראה, להעמיק בחקר אישיותם, מחשש ממה שעלול להתגלות. יותר קל לטאטא בעיות מתחת לשטיח עד שהן צוברות אבק, ואז מתפרק השטיח עם האבק שעליו, והבית מתפרק לחלקים.
כשמכירים מקרוב זוגות בהליכי הגירושין, מבינים עד כמה הכאב גדול. יכול להיות שבעקבות הגירושין יגיע השקט, וכל אחד ימצא לעצמו מנוחה, אבל ללא ספק זוהי מציאות של חורבן - ולו רק עבור הצופה מן הצד. ועוד לא דברנו על הילדים, על המשקעים, ואיך החוויה של ההורים תשפיע על בחירת בני זוג של הילדים בהמשך הדרך, ועוד ועוד.
לפני חווית החורבן, על שני בני זוג החובה ללכת ללמוד את עצמם. ברגע שמשהו קטן חורק, להפסיק להסתכל על השני, ולהביט במראה. אם לא מצליחים להביט במראה, ללכת לאיזה שהוא חוג או סדנא שילמדו אותנו, ולא למהר ללחוץ על הדק הגירושין.
אינני מאמינה בסבל בחיי נישואין. אך המציאות המודרנית מראה שניתן להישאר במסגרת הזוגית, על כל קשייה, בזכות ההיצע העצום של לימוד הנושא.
הכלל הוא: ללמוד, להישאר ביחד ולהיות שמח. ויפה שעה אחת קודם.