השבוע נקרא בפרשת חיי שרה על שידוך מיוחד במינו, יצחק אבינו עב"ל רבקה אמנו. הוא צדיק בן צדיקים, בחור לא צעיר, והיא שושנה בין החוחים, צדיקה בין רשעים, ילדה קטנה. הוא תוצרת הארץ, והיא תוצרת חוץ. הוא עולה תמימה, קצת מנותק, והיא רואה הכל ויודעת מה שלפניה.
מלאכת השדכנות היא מלאכה לא פשוטה. אם לא נוסיף לה חוש הומור, אנא אנו באים?
לכבוד הפגישה המפורסמת על הבאר בין השואבת הקטנה לעבד הבא מרחוק, כמה וורטים משעשעים שהביא לפני בעלי מפרשת השבוע, לחזק אותי ואת ידידותי במלאכת הקודש- שדכניות ישפה, לבל תיפול רוחנו.
על הפסוק ויאמר: עבד אברהם אנכי (כד, לה) מביא הרב מרדכי הכהן בפרושו על התורה:
"האין זו אמירה חורה ודלה במקצת לשמש כפתיחה לשיחה שרוצים שתעשה רושם על השומעים?
אלא, כך אמר להם אליעזר, הואיל ובעלי אמנות זו, השדכנים המקצועיים, לרוב מומחים גדולים הם, לכל מיני גוזמאות בדיות והבאיות. לפי שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים- סוף, לכן בהכרח הם מוסיפים וגורעים, מקרבים כותל-אל-כותל, ובדמיון-שוא מילתא למילתא מדמים, בכל מיני הפרזות ולהד"מים. תאמרו גם אנכי מהם, גם אני כמותם, מספר לכם דברים שלא צמחו ולא פרחו, כדרך שדכנים בעלמא, שמבטיחים הרים וגבעות, מטל השמים ומשמני הארץ, ולבסוף להד"ם עורבא פרח. לפיכך הריני מקדים ומודיע לכם כי עבד אברהם אנכי ואדוני מושל מקשיב על דבר אמת, ותהיו, איפא, סמוכים בטוחים כי כל גוזמאות ממני והלאה, שאלמלא כן לא הייתי מספר לכם שעבד אנכי."
רבקה אמנו, שהיתה בגיל בין שלוש לאחת עשרה, ילדה קטנה לכל הדעות, ראתה בדיוק לאן הרוח נושבת. למי שחושב שאמותינו היו נחנחיות, כנועות וחסודות, יקרא בין השורות עד כמה הן ניהלו את חייהן, חיי משפחתן ואת העולם כולו. אסרטיביות - זה בלשון המעטה.
"ויאמרו אליה : התלכי עם האיש הזה? ותאמר: אלך" (כד, נח) . אלך, אומר רש"י, מעצמי, ואף אם אינכם רוצים. מכאן, ראיה למה שפסק רבי ישראל משקלוב בספרו פאת השולחן (סימן כ) הלכה למעשה: "מי שיש לו אב ואם בחו"ל ומוחים בו לצאת ממקומם לארץ ישראל,אינו מחויב לשמוע להם בזה".
שדכניות ושדכנים, שיח ושיג, דין ודברים יש להם לא רק עם המשודכים, אלא גם עם ההורים, המדירים שינה בלילות. בשביל להיות שדכנית בימינו, צריך לפתח כישורים של עובדת סוציאלית ופסיכולוגית כדי להתנהל בכמה מערכות במקביל. עד כמה אמורים ההורים להיות מעורבים בשידוכי ילדיהם? זו סוגיה שראוי לה מאמר בנפרד. מה שבטוח, לפי הוורטים השונים, שמאז ומעולם סבלו השדכנים מנושא הנדוניה ותשלומי השדכנות. צרת רבים- חצי נחמה.
"וישלחו את רבקה... ויברכו את רבקה ויאמרו..." (כד, ס). קשה הייתה להם הפרידה מרבקה היקרה שלהם. הם מתחננים ממש: "תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך" (כד, נה). ולבסוף, כשהם נפרדים ממנה ומשלחים אותה לחתונתה, אינם נותנים לה ולא כלום, לא נדן ולא סבלונות, לא מתנות ולא דורונות, אלא יוצאים ידי-נתינה בברכה גרידא. היינו שאמרו רבותינו, זכרם-לברכה (בראשית-רבה ס, יג): "אמר רבי אייבו: דוויים ושפופים היו (שפלים וירודים היו קרוביה של רבקה) ולא היו מפרינין (נותנים נדן) אלא בפה".
מעשה ברב אחד שאירס את בתו לבן-עשירים והבטיח לחתן נדוניה רבתי. לימים, בהגיע עת התשלומים, לא עמד אבי הכלה בדבורו. אמר לו אבי החתן: "מחותן, תמה אני על אדם גדול כמותו, הלא כתוב בתורה מוצא שפתיך תשמור ועשית.. מוטב היה לו אמרת מעט וקיימת".
השיב לו הרב: "תקנו לפרט את כל הקרבנות בתפילה והחסירו מנחת-עני, למה? לומר לך: הואיל וקרבנות ממש אין בידינו להקריב, ואנו מוכרחים לצאת חובותינו באמירה בלבד, דין הוא שיהיה קרבננו קרבן עשירים ולא קרבן עניים".
מפעם לפעם אנו שומעים תלונות ומענות על מגזר השדכנים. הכיצד זה לא הצלחנו לשדך את פלוני או פלונית? משודכים רבים והוריהם בטוחים שהשידוך המיוחל הוא תוצר של השתדלות השדכן. ולא היא. המציאות בשטח מוכיחה שאין קשר ישיר בין ההשתדלות להצלחה.
כשדכנית, יכולה אני להעיד שפעמים אני משתדלת רבות עבור מישהו, ושידוך -אין. ולעתים, מהכרות קצרה, מבריק רעיון- והנה חתונה. במה זה תלוי?
שדכנית, הרי היא כצינור. כלי פתוח אני לרעיונותיו של הקב"ה. אם זכו ההורים, אם זכו המשודכים ואם זכיתי אני- יצא שדוך. אבל אין הדבר תלוי רק בי.
הדברים אלו נכתבו כדי לתת תוספת כוח ומרץ לחברותי השדכניות מישפה, באשר הן שם, הנושאות בעול, עושות לילות כימים- שיצליח ה דרכנו.