אז זהו. עוד מעט קט ואנו יוצאים לחופשת קיץ. "אנו"- כי גם אני משתחררת בראשון ביולי, מה"קיטורים" על המורים, מעול שעורי הבית, {שלי, אלא מה?!}מאסיפות הורים, ועמידה בלוח זמנים. אני יודעת בוודאות שבראשון לספטמבר אשחרר אנחת רווחה – לתחילת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, אבל כרגע אני כאן ועכשיו.
אז זה קצת מוזר, הייתי אומרת, מה משמעותו של חופש זה, אם מצד אחד אתה מעוניין בו, אך מצד שני שמח לצאת ממנו? ואולי בעצם, זו מין אמת גדולה של חיינו. איזון דק בין שני קצוות של חבל שמושך אותנו לכאן או לכאן.
קחו למשל את נשות דורנו . נשים משוחררות, עושות ככל העולה על רוחן, חלק מזרם עכשווי של פמיניזם. לא תכבלו אותנו לסירים ולמטבח , כי יש , ב"ה, אוכל מוכן, ויש גם מוסכמות שהשתנו. אנחנו לומדות, ועובדות, ומטיילות, ויש בינינו שגם משתפות את עצמן בהחלטות בורא עולם אם ללדת או לאו.
האם השגנו יותר חופש?
לכאורה, אפשר לומר שכן. אבל במקרים רבים- החופש הזה הוא אליה וקוץ בה.
אני פוגשת את הנשים העובדות-משוחררות שלי בסדנאות. מתוך שהיא נסחפת למעגל העבודה, האישה , משתעבדת לדבר חדש. באידיאל הייתה רוצה לעבוד משרה של שלושה-ארבעה ימים בשבוע, מ-9:00 עד 1:00 בצהרים, שתוכל לקבל את הילדים. אבל לא תמיד משיגים מה שרוצים. אז מסתפקים במה שיש. והיש- בא על חשבון דברים אחרים. עייפות. לחץ. בוס לא סימפטי, ובסוף היום, יש אמנם תלוש משכורת, אבל אין כבר כוח, לא לבן-הזוג לא לילדים ולא לעבודות הבית.
אני רואה סביבי הרבה בנות, טובות, יפות ונחמדות. לומדות, עסוקות ועובדות. גם זו אליה וקוץ בה. משום מה שמתי לב לטרנד חדש, במגזר הדתי והחילוני כאחד. גברים אינם עובדים. למה להם?
הם באים אלי ואומרים לי, אני אלמד תורה והיא- תפרנס. "ומה יקרה," אני שואלת , "אם לא יהיה לה כוח לפרנס, הריון, ילדים, אתה יודע..." - "ה' ירחם"- מגיעה התשובה.
בחורים מהמגזר החילוני לא ממהרים להתחתן, למה להם להשתעבד לעול אישה וילדים, כשהם יכולים ,לכאורה, לחיות ב"חופש"? ואם היא לוקחת עליה עול פרנסה, שמתי לב, שבמשבר הכי קטן בחיי הזוגיות, היא תחשוב בקלות על גירושין. כי, לכאורה, למה היא צריכה אותו? יש לה ילדים, יש לה עבודה, החיים מעניינים, והוא – אם הוא לא מספיק יבין אותה, ידבר איתה, יחשוב כמוה – שלום, ולא להתראות.
אני יודעת שזה נשמע בוטה. באזני נשמע בוטה כשאומרת לי בחורה חמודה בת 30, ש"מה פתאום שהיא תתחתן עם מישהו שאין לו אוטו, והוא מרוויח פחות ממנה, למה מה קרה, היא פרייארית?"
בכלל, האם זו לא אשליה - החופש לבחור? האם באמת אני יכולה לומר בפה מלא שאני היא זו שבוחרת, שהכול תלוי בי ורק בי ?ואם בחרתי, מי ערב לי שבחרתי נכון?
חופש.
מצד אחד תחושת העצמאות מלחשת לו לאדם- "שלא יגידו לך מה לעשות". מצד שני, כשהוא מתלבט, "נלך לרב , והוא כבר יגיד לי מה לעשות..." אז לאיזה רב אלך להתייעץ? אחד יגיד לי "תסרב פקודה"! השני – "ציית לדמוקרטיה". איזה עולם!
האדם יצור משונה. תשים אותו במסגרת צרה מדי – יבעט בה, אבל תוציא אותו לגמרי ממסגרת – והוא הולך לאיבוד. אבסורד.
אז , לפני שאני מסתבכת יותר מדי, לקראת החופש הגדול הבא עלינו לטובה, אני נושאת לי תפילה קטנה בלב, שנתברך בחופש לבחור נכון. שיהיה לנו חופש להחליט, אבל את ההחלטות הנכונות והמתאימות לנו. שאם נחליט לעשות מעשה, שנקבל החלטה נכונה לאמת הפנימית שלנו, משוחררים מכבלי שעבוד של מוסכמות של "מה יאמרו" - האחרים באשר הם. שנהיה נאמנים לאמת פנימית עמוקה שבתוכנו, נאמנים למקור – כפי שה' רצה שנהיה.
אני מייחלת , מאחלת לכולנו חופש גדול וטוב. רק לא חופש מהאדם שבתוכנו.