בערב הראשון בו הוקרנו תשדירי הבחירות על מסכי הטלביזיה בארץ, הוזמנתי ל להשתתף בפאנל שערך העיתון מעריב שנועד לייצג, פחות או יותר, את המגזרים השונים בארץ. תוך כדי צפייה במסך, השמענו את דעתנו, הבענו בוז, לגלגנו או הבענו שאט נפש מההצהרות של נבחרינו. מעבר לשלחן מולי, ישב בחור צעיר מן המגזר הערבי, שנעלב מאביגדור ליברמן, אבל חשב שבדמוקרטיה חייבת להיות פתיחות ושקיפות. לצידו ישבה צעירונת בת שמונה עשרה שהתפעלה מסיפורי ילדותה של ציפי לבני, למרות שציפי עצמה התוודתה שאביה המפורסם התנגד להסכם השלום עם מצרים. אשקלוני צבעוני הזדעזע כשנוכח לדעת ,שצוותי הטלביזיה שסעדו על שולחנו בבית הקפה בתקופת מלחמת עופרת יצוקה, בעצם ניצלו אותו בציניות לתשדירי בחירות. דוקא ההתקפות על ליברמן בתשדירים שכנעו את היושב לימיני, שהיה יוצא חבר העמים, להצביע עבורו. כולם הביעו חוסר אמון במערכת, בנבחרינו השונים והביעו תסכול- במי לבטוח? למי להצביע? ואני, נציגה בודדת של מגזרים חובשי שביס, כיפה ומגבעות, ניסיתי קצת להציל את כבודנו המגזרי הדתי האבוד.
בסופו של ערב, עת התבקשנו לתמצת בקצור את דעתנו, אמרתי כך:
"עוד תופתעו לגלות בבחירות, שה הוא המלך." כולם נשאו אלי עיניים בתמהון. "כן", אמרתי, "עד כמה שזה נשמע הזוי, עוד יסתבר שאף אחד לא יזכה להיות מפלגה מובילה בבחירות הללו. המפלגות הקטנות מזנבות בגדולות, התסכול ידיר את רגלי אזרחינו מהקלפיות, והמפלגות הגדולות יצאו קטנות. אולי יקבלו רק עשרה, חמישה עשר מנדטים כל אחת. וכל זה, כדי להזכיר לעצמנו שהשלטון שייך רק לאחד והיחיד- ה הוא המלך!".
כמובן, שעורך העיתון לא הכניס את מילות הסכום שלי למאמר רחב היריעה שהתפרסם בעמוד המרכזי של העיתון. ציטטו ממני הערה שולית לחלוטין. אבל מה זה משנה?
לפעמים אני תוהה בלבי, מה באמת משנה את המציאות? מה משפיע ומה קובע. האם כל הדיו שנשפוך מעל דפי העיתון או האינטרנט? קחו, למשל, את כל הכתבות שכתבנו בזכות אידיאל האחדות של יושבי הבית היהודי, שיהווה מרכז הכולל בתוכו את כל גווני הקשת של מצביעי הכיפות הסרוגות. כמה כתבות, כמה מחשבות, כמה אמירות... וכלום לא יצא מזה. מה באמת משפיע על המציאות? מה באמת יוצר שינוי בהסטוריה?
אמש, ערב ט"ו בשבט התשס"ט, באולם המרכזי של אסניית נוער בית וגן, התאספנו יותר מאלף נשים, לערב של תודה ותפילה. זו הפעם השלישית שמארגנת ערב כזה, דפנה. אשה צעירה ויוזמתית, שהקימה ארגון עזרת נשים. זה החל כיוזמה לרפואתו של הרב מרדכי אליהו שליט"א, הי"ו, וזה צובר תאוצה. היה סדר ט"ו בשבט עם הרב דניאל סטבסקי, הצטרף אליו הרב שמואל אליהו בסיפורי צדיקים. היתה הרבנית ימימה מזרחי המשלבת הומור בכובד ראש, והנעימו לנו חברי להקת אזמרה. לקנוח בשעת לילה מאוחרת, צפינו בסרט על הניסים במלחמת עופרת יצוקה.
אבל מכל הערב, החוויה המרכזית היתה התפילה. עומדות על רגליהן נשים מכל הסוגים. רווקות, קשישות, אמהות ותינוקות בזרועותיהן ונושאות תפילה רבתי לבורא עולם. מתפללות על הכל. על הגשם, על הבחירות, על ישועה מידי אויבינו, על פקידת עקרות, ועל זיווגם של הבודדים, לרפואת החולים והחלמת הפצועים. הצטרפה אלינו דרך הטלפון הסלולארי, אמו של דביר בר-חי, ממיטת חוליו בבית החולים. לרפואת דביר בן לאה. הרבה מצוקות יש בעם ישראל, ונבחרי הצבור שלנו, באשר הם, כנראה לא יתנו את המענה הנדרש למצוקות אלו. פרנסה -משמים. מפתח הריון -משמים. גשם -גם הוא יבוא לנו משמים. מי כמוני יודעת - שגם זיווג הוא משמים.
מי יושיע אותנו מכל צרה ומצוקה, נגע ומחלה? מי ירפא לנו, לשבורי הלב, לחולי הגוף והנפש? מי ימציא לנו מזור, מי יביא לנו ישועה?
רק ה. כן, נלך לקלפי ונשים פתק כל שהוא, שיביע את דעתנו על נבחרינו לכנסת. אני כבר הדלקתי נר, ליתר בטחון. להגיד לך ה, שרק בך אני בוחרת. את הפתק בקלפי אני שמה מתוך הגינות אזרחית. גם בגלל שאני באמת מאמינה שמדינת ישראל היא נציגות שלך בעולם המוזר הזה. הדלקתי נר ונשאתי תפילה: אנא, גלגל את המציאות לטובת עם ישראל עמך, בחן , בחסד וברחמים. כי רב שבענו בוז. הרם קרן משיחך, מלא ידינו מברכותיך. גלוי וידוע לפנינו, שאתה הוא המלך.