הפגנת המילואימניקים עושה לי טוב.
לכאורה , כל הפגנה היא חיובית. מתעורר אדם בבקר ומחליט להתריע על עוול מסוים, ואין זה משנה אם מציק לו סל התרופות, תמיכה בנכים, העלאת שכרם של המורים או עובדי הנמל או נהגי המוניות. עוולה בשטח? נפגין נגדה. אחרת , מה שווה מצפונו של אדם אם הוא נרדם?
אלא, דא עקא, שבשנים האחרונות היו הרבה הפגנות, גדולות ועצומות, בנושאי שטחים וערבים. מי משמאל ומי מימין, והזיהוי היה פשוט- הפגנה של כתומים וכיפות? נגד נסיגות, נגד ערבים. הפגנה בלי כיפות?- בעד ערבים, בעד נסיגות.
לכן הפגנת המילואימניקים עושה לי טוב. הנה לפתע הפגנה, נגד ערבים, נגד נסיגות, נגד תבוסתנות- בעד לוחמה נמרצת- ואין כיפות.
ממש ימות המשיח.
כל השנים חשבנו, לעורר את העם, פנים אל פנים- מערכות תקשורת ופרסום- ו"נאדה"- לא הזיז לאף אחד. כביכול, סוגית הערבים, המחבלים, הטרור, התבוסה- הפכו להיות בעיה של מתנחלים. וכי ארץ ישראל שייכת רק לנו? העוז והעמידות- רק אנחנו מבקשים? ומה עם כל העם היושב בציון? אדיש לגמרי, מה קרה לו?
לכן זה עושה לי טוב. לקום בבקר לאחר מלחמה חצי וירטואלית- ולראות איך אנשים פוקחים את העיניים וצועקים, נגד התבוסה, נגד הנסיגה, נגד המכירה, נגד המסירה- עוד יש סיכוי לעם הזה.
ועל כן, נראה לי שלא כדאי לנו, הכתומים, להצטרף למאבק, למרות שזה כל כך מפתה- יחד אחים, נתאחד להקים ממשלה טובה יותר, ישרה יותר. אבל זה לא משתלם. יש סיכוי יותר מסביר, שברגע שהכיפות יתנוססו מעל כל פדחת, ודגלים כתומים יתנופפו בהפגנה- יסיטו את הדיון מהכיוון הנכון.
כביכול, אנשי יש"ע ינכסו לעצמם את המאבק. ולמרות שגם אנחנו כואבים, זועקים, עם בטן מלאה, עדיף לנו לשתוק, לעמוד מן הצד ולהתבונן.
זה כמו הספור עם התורה. וכי לדתיים יש בעלות על התנ"ך? וכי לדתיים יש מונופול על המצוות? על הליכה למקווה?
רגע, מישהו מפריע לכם, אזרחי ישראל שלמדו בחינוך החילוני, ללכת לטבול?מישהו מפריע לכם ללמוד תנ"ך, או לקיים מצוות?
התורה היא לא של הדתיים, והמקווה לא של הרבנות.
גם ארץ ישראל היא לא של המתנחלים, ובטח שלא המלחמות.
כולנו בסירה אחת. אבל כדי שמישהו שלא היה עליה קודם יחליט לעלות עליה- אולי כדאי לתת לה להסתחרר קצת ריקה במים סוערים. כך היא מזמינה יותר.