השנה לא אפשרתי לעצמי להישאב לעצבות של יום השואה. למדתי זאת מניסיוני בשנה שעברה, בה נפל עלי דיכאון בעקבות קריאת הספר המרשים רחב היריעה, האבודים -ששה מתוך ששה מיליון, של דניאל מנדלסון. התמקדתי השנה, בכוונה, בצפייה בסרטי שואה בעלי תוכן של גבורת הרוח, ניצחון השורדים והמאבק לחיים. שמתי לב למוטיב מודגש בסיפוריהם של ניצולי השואה, מוטיב עליו חזרו בשמחה: איך, למרות כל מה שעברו, הקימו בית ומשפחה, ילדו ילדים. בגאווה דברו על נכדים ונינים. הנישואין, הילדים, הצאצאים- הם מבחינתם הנקמה המתוקה בנאצים ועוזריהם. אויבינו רצו להשמידנו, והנה ממדינה צעירה המונה ששים ריבוא הפכנו למדינה של ששה מיליון.
בעיצומו של יום השואה מצאתי עצמי נבוכה מול שיחן של בנות רווקות ובנים רווקים. הם עוד מתמהמהים... האינם צופים באותם סרטים בהם אני צופה? האינם מגיעים לאותן תובנות? האינם מקשיבים למשק כנפי ההיסטוריה הקוראת לנו?
אני מקשיבה לכן רוב קשב, רווקות יקרות אתכן ניהלתי דו שיח בעצומו של יום השואה ואינני יכולה לתפוס. גילכן נושק לארבעים ואתן עוד מתלבטות, אם לפגוש או לא לפגוש את הבחור אותו אני מציעה. את אומרת שבגילך ניתן לחיות חיים מלאים גם אם לא מתחתנים ויולדים ילדים, ואת בוחרת לא להינשא אם לא תפגשי את המושלם - מבחינתך. קשה לך עם העובדה שתינשאי לבחור גרוש, או בחור לא מאד גבוה, או לא מאד חכם, או לא בדיוק ברמה הדתית אותה קבעת לעצמך כיעד.
אתה, בחור יקר, בדיוק עובר דירה, ותהיה עסוק חודש. רשימת ההצעות המחכות לך ימלאו את יומנך וימיך, ולכן אין לך זמן להקשיב להצעתי. האם תצליח למצוא את האחת מכל הרשימה הממתינה לך? וכמה ימים דרושים לך, רווק אחר הנושק לארבעים, עד שתתן לי תשובה להצעה שהצעתי לפניך? מה כבר תוכל לברר בזמן המועט על ההצעה שלי? והאם כל הברורים שבררת עד כה הועילו לך למצוא את האחת והיחידה, האולטימטיבית?
אני משוחחת עם אחרת, צעירה בהרבה. קשה לה עם הדייטים החוזרים, עם האכזבות, עם הכישלונות, עם הפרצוף ממולה האומר לה: לא. קשה לה.
אכן קשה. אינני ממעיטה בקושי, אינני ממעיטה בשברון הלב. שברון לב אמרתי? ביטוי מוגזם להעלות על דל שפתינו מול סיפורן קורע הלב של נשים צעירות שאיבדו בשואה בעל אהוב וילדים, הורים, אחים ואחיות. מול ספורה של אישה צעירה שנאלצה לעבור הפלה בגטו בעל כורחה, מבלי להיות בטוחה שעוד פעם תלד. מול מקרים שבאמת ניתן לכנות בביטוי שברון לב.
מהו קושי?
אמרתי לאחת הבנות איתן שוחחתי: להקים משפחה- זה המאבק לחיים. לא אכפת לי אם תפגשי את החתן שלך בשידוך, או בשבת פו"פ. מצידי שתפגשי אותו ברחוב, או במכולת, העיקר שתזוזי. העיקר שתעשי משהו לכיוון המטרה- מטרת הנישואין והקמת המשפחה.
לשבת ולומר לא להצעות, לפגישות, לסדנאות, פירושו- לא להיאבק במאבק החיים. לא לשרוד. מול סיפורי השואה, מול סיפורי הגבורה, מול עצמות יבשות שקמו לתחיה, מול אנשים שאבדו צלם אנוש ובחרו להתמקד בבניית משפחה בשמחה, כל התירוצים וכל הדיבורים נשמעים אבסורדיים.
היותנו חלק מעם ישראל מחייבת אותנו לחשוב אחרת. יכול להיות שעם אחר, מציאות אחרת מאפשרת לאנשים לבחור בסגנון אחר של חיים. לנו יש תוספת מחויבות. אם זיכה אותנו הקב"ה בנס התקומה של עם ישראל בארצו, מול כל אותם שלא זכו- יש לנו חוב אותו אנו חייבים לאובדים. כל הטקסים והנפות הדגלים לא שווים בערכם לבניית בית ומשפחה- אותות הכבוד והזיכרון הראויים ביותר לכל אותם שלא זכו.