יש תקופות בהן אני שואלת את עצמי מה היה קורה לו היינו מחדשים את המנהג של מחולות בכרמים. האם זה היה עובד? כידוע, מנהג זה היה נוהג לא רק בט"ו באב, אלא גם ביום הכיפורים. בחור צדיק- אז, לא עמדת בבית הכנסת כל היום בתפילה. סיימת שחרית בחצי הבקר והזדרזת עם חבריך הרווקים לכרמים לחפש ולהשיג לך בת זוג. בחורה צדיקה - לא, לא עמדת או ישבת כל היום בבית הכנסת עם המחזור ביד, אלא הזדרזת בבגדי לבן שאולים לכרמים לרקוד ולחולל, נושאת תפילה בלב שבן זוגך המיועד לך מששת ימי בראשית ימצא אותך. מן הסתם פיתחת כישורים שעזרו לך למשוך תשומת לב, מן הסתם למדת לשווק את עצמך נכון. בתקופה ההיא, כנראה, ידעו כולן לחולל ולרקוד, ויש לברך על כך שהיום אנו מחזירים עטרה ליושנה, ופותחים בתי ספר לתורת המחול.
ומה עושים בינתיים, כשאין מחולות בכרמים, והדתיים בחתונות רוקדים בנפרד, ומחיצה מפרידה בין הבנים לבנות, שחס וחלילה לא יראו ולא יציצו? ומה עושים בינתיים, שהמחול לשם שמים בכרמים שינה כיוון, והחברה רוקדים בדיסקוטק, ולאו דוקא לשם המטרה המקודשת של מציאת זיווג?
תמיד אני תוהה ביני לבין עצמי איך מגשרים בין הפערים העצומים הקיימים בין פנטזיה למציאות בחיפוש הזיווג. על מי מוטלת האחריות ?
 |
|
הזמנה למחול בכרמים (צילום: miheco-cc-by-sa)
|
מצד האידיאל , אולי, היה על ההורים לסדר שידוך לילדיהם מגיל צעיר, כמו שהם מסדרים להם גן או בית ספר. הורים הביאו ילד לעולם, עליהם לדאוג לכך שהוא ימצא את זיווגו בצורה אחראית ומסודרת. בחברה החרדית עושים זאת, ונעזרים באנשי מקצוע ושדכנים, משקיעים בכך זמן וכסף, ובעצם לוקחים על העניין אחריות.
בחברה כמו שלנו, שבה ההורים הם לא השדכנים באופן גלוי, עוברת האחריות למציאת הזיווג לכתפי האדם המחפש בעצמו. אלא שפה יש לנו בעיה. ההורים מרגישים אחראים ומנסים בדרכים סמויות או גלויות לעשות משהו, מוסדות הלימוד כמו ישיבות ומדרשות עושים מאמצים לשדך, גם ידידים וקרובים, או משרדי שידוכים, וכך קורה שנטל החיפוש נופל בין הכיסאות. האדם המחפש שידוך לא ממש מפנים את המסר שבעצם - הוא האחראי הבלעדי להוציא את עצמו מרווקותו. צא לחול בכרמים - בחור צדיק, בכרמים של החיים. צא לתפוס לך בת זוג. תתאמץ. עליך האחריות.
דרשנים יביאו דוגמאות מן המקורות שעל הגבר לחפש את הצלע האבודה שלו. כותבי מאמרים ידרשו בחשיבות הזיווג והנישואים, אבל איך תביא אדם לקחת אחריות מעשית?
שדכניות רבות מתלוננות על כך שהן אלה שרודפות אחר הבחורים. לוקח זמן לבחור להתקשר לבחורה שזה עתה קבל את מספר הטלפון שלה, לוקח לו זמן לדווח לה על החלטתו לאחר דייט. בחורים מעדיפים לפגוש בחורה שגרה בקרבת מקום, בחשיבה לעתיד- מה יהיה אחר הנישואים- וכי יהיה עלי לנסוע עד רמת הגולן להורים שלה? יאמר לך בחור. אבל אם היא הזיווג שלך, הכיצד תוותר עליה בגלל המרחק?
התנערות מאחריות גורמת לכך שבחורים מאבדים את היוזמה בקשר. הם מתנהלים בכבדות, הם מאבדים איזו לחלוחית של אבירות, חיזור, נמרצות לכבוש את לב הבחורה. בטח לא קונים פרחים ולא כותבים סונטות. מי ישיר לך תחת החלון לאור ירח? אין מצב שאתה תתאים לאותה תמונה של בחור נלהב שיצא לכרמים לחפש את הנערה הרוקדת שלו. זה מאכזב. באיזה מקום נסתר בנפש נפגעת נפש נערה. מאוחר יותר יתנו לך רבנים שיחות בנושא : איך עליך לשמח את רעייתך, איך תקנה לה פרחים ליום הולדת, איך תקנה לה מתנה לחג...תלמד לחזר... אולי תתחיל ללמוד את הנושא הזה קצת קודם? כשאתה פוגש זוגות כואבים אחרי החתונה, כשאתה מקבל משוב מבחורות שאיבדו עניין בבחורים שמציעים להן, אתה שואל את עצמך, האם בתור חברה אנחנו מכשירים את ילדינו נכון לחיים, או שמא מוציאים אותם לקויים בכישורים אנושיים, שהם פי כמה חשובים מתארים ותעודות?
אחריות למציאת הזיווג תביא אותך לעשות מאמצים נוספים, חוץ מלהירשם אצל השדכנים. על האדם להשתדל בכל צורה ובכל אופן. ישנן היום יוזמות של טיולים מאורגנים, סופי שבוע, הרצאות. סדנאות. גם אתרי אינטרנט הם אופציה. העיקר שלא תירדם בשמירה.
אני מדברת עם החברה, ושומעת מסר סמוי של האשמה. מאשימים את הרבנים, מאשימים זה את זה, מאשימים את השדכנים. שמא הגיע הזמן לעשות קצת בדק בית ולבדוק, איפה אתה בכל הספור הזה? שמא לא יצאת מספיק לחול בכרמים?