שווה היה פעם לערוך מחקר פרוידיאני, מהו בדיוק אותו אנזים שגורם לה לאישה מצויה כמוני, לנטוש את המטליות והתרסיסים, ולהתיישב ליד המקלדת ערב פסח , כדי לתקתק הגיגים על זוגיות ונישואין.אולי אשם בזה האביב, הציפורים הבונות קינן, הפריחה. אולי, מתוך כול דבורי ההתנתקות, אני דווקא, חושבת על התחברות.
הפעם עשה לי את זה משפט הפתיחה של הרב חיים נבון , שכתב על פרשת "תזריע" ב"מקור ראשון":
"את האירוע הכי חשוב בחיים שלנו אנחנו לא מסוגלים לזכור.הזיכרון שלנו מכיל את החתונה, הבר-מצווה, כתה א', אולי הגן. אבל אף אחד לא זוכר את האירוע המשמעותי ביותר בחייו: את לידתו". ואני נזכרתי ב -"מי השילוח" על פרשת בראשית, שבו הלידה, כמסתבר, היא רק שלב אמצעי בגידולו של אדם, והאירוע המשמעותי ביותר בחייו הוא :נישואיו.
"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור"... הענין בזה כי כמו שימצא בהאדם מתחילת הוויתו עד ביאתו לתכלית שלימתו חמשת מיני הוויות ומדרגות, בראשונה בשעת זריעת האב והאם... והוויה שניה היינו אחר שנוצר במעי אימו בשעת העיבור, והוויה שלישית הוא כשנולד אז נשלם הוויתו ויוכר לעין שהוא בריא, והוויה רביעית הוא כשנעתק משדי אימו ויתחיל לעשות פעולות והוויה חמישית כשנושא אישה ומתחיל לעשות הוויה חדשה להבנות בנין וקיום עדי עד אשר לתכלית זה נברא,.... ולכן בחתונה מברכין ברכת אשר יצר את האדם בצלמו , ואין מברכין זאת הברכה בשעת הולדה כי אף שהאדם נולד לא נשלם בשלימות רק כשיתחיל להשתדל לעשות הויה חדשה והוא כשנושא אישה ..." {ההדגשים –שלי}
"מי השילוח" משווה את חמשת השלבים ביצירת האדם, לספירות בקבלה, לבריאת העולם, ובשביל להגיע להבנה מלאה של ההשוואה , דרוש עיון וחקר מעמיק בדבריו, ולא זה המקום. ובכל זאת אומר, לשם השוואה, שאותו מעמד נשגב של הזוג מתחת לחופה, אשר בו מברכים "יוצר האדם" מקביל הוא בחמשת השלבים לפסוק "'ויקרא אלקים לאור יום' היינו שנשלם כל המכוון לאשר ברא הש"י את העולם."
ואני קוראת ובלבי כאב ופליאה. על כל אותם אנשים חכמים, נבונים, מלומדים, החולמים כל כך על הגשמה עצמית, וחיפוש זהות, ושאיפה לשלמות, ומפספסים את העיקר. הבחורות שמסתפקות ביחסי-אישות של סרק , בלי נישואין. הבחורים המשלים את עצמם, שמאד תורם לאישיות שלהם להתנסות עם כמה שיותר בנות. כואב לי על עם ישראל, עם פוטנציאל נשמתי אדיר, שמסתובב עדין בתהליך הדומה לתוהו ובוהו, והאור עדין מכוסה מאיתנו.
ברקע מתנגן לי שירו של עידן רייכל "ממעמקים", והשכנה חובטת שטיחים בעוז על המרפסת. ליל- הסדר מתקרב. אותו ליל כלולות שלנו , בו הבענו את אהבתנו לה', במריחת דם על משקופי ביתנו. הלילה בו ישבנו במצוותו, מתנינו חגורים, מתכוננים ליציאה מעבדות לחרות, והקרבנו את הפסח, ואכלנו לחם עוני בחפזון. "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". העבר וההווה משמשים לי בערבוביא.
אלפיים שנות גלות שתעינו בהן במדבריות העמים, נגסו בנו, וגרמו לנו נזק. יותר מהתעיה הפיזית, נגרם לנו נזק מהרעיה הרוחנית בשדות זרים. היחס לנישואין בחברה היהודית הפך להסדר כספי וחברתי גרידא, עד כדי עיוות, שלכאורה שני גברים יכולים להוות מוסד נישואין, בלי בעיה.
ערב פסח, העיוות הזה זועק לי עד לשמים. ערב פסח, רשימת הפנויים-פנויות במחשב שלי זועקת לי לשמים. ערב פסח, אני נזכרת בהקדמה של רש"י ל"שיר השירים" : "ואומר אני שראה שלמה ברוח הקדש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה...ולהתאונן בגלות זו על כבודם הראשון ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים....ויסד ספר זה ברוח הקדש בלשון אישה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה".
הבנות החסרות, הבחורים התועים, אינם שונים במאומה מעם ישראל בכללותו המצפה לישועה. מול חלוני מצייצות ציפורי האביב, והילדות בבית הספר שרות את ההלל. היום ראש חודש ניסן, חודש של גאולה, ואני מייחלת לראות אותה שלימה. לראות אותם מתחת לחופה כהלכתה, כל זוג כאבן – חן משובצת ביצירה הגדולה. אף אחד לא מינה אותי, אבל אני נושאת תפילה, מתי כבר יבוא החתן – ה'?