מדינת ישראל שלי בת ששים. בת ששים לזקנה. אני מביטה בך בחיבה, בפליאה, באהבה מסותרת. האמנם כך זקנת? בת ששים לזקנה? האמנם זרקה שיבה בשערך, ושחה את קצת תחת נטל שנותיך? האמנם קמטים בזוויות עפעפיך ומעיניך נשקפת תבונה מהולה בצער? שמחות וצרות, מלחמות ותקומה. הכל מתערבב בך ויוצר מזיגה מופלאה. האמנם קיימת את כבר יותר משנות דור?
אני מביטה בך ממרחק שנותיי, שהרי גילי כמעט כמספר שנותיך. נולדתי - ואת כבר עובדה קיימת. זכור לי מצעד צבאי מעורר התרגשות בתל-אביב ואני נשאת על כתפי אבא. זכורה לי עדלידע בתל-אביב ואני צופה בה ממרפסת. זכורים לי חולות לבנים ברמת-גן שהפכו מזמן לשכונות יוקרה. אני זוכרת מלחמות וניצחונות, כיבושים וגאווה לאומית. פעם היתה ככר דיזנגוף קטנה עם מזרקה מופלאה, והיום היא הפכה וגדלה להיות אחרת. הרי ירושלים זכורים לי שוממים, שהוקמו עליהם שכונות לתפארת. זכורה לי חומה בעיר שנפלה ואנו התקדמנו למחוז חפצנו - ירושלים העתיקה ומקום המקדש. האומנם כך גדלת וזקנת?
מדינה זקנה ולא חכמה
זקן- ראשי תיבות, זה קנה חכמה. האמנם חכמה את?
במלאת לך ששים אני חוגגת ברגשות מעורבים. מצד אחד, שמחה על התקומה, על הקוממיות, שמחה על ממשלה בארצי האהובה ישראל. שמחה ומודה לה על כל הטוב אשר גמלנו. על הבניין, על התורה, על הפריחה. על קבוץ הגלויות. שמחה ממלאה את הלב.
אבל גם עצב.
כמדומני - חכמת הזקנים היא מאתך והלאה, לצערי.
הנה עומד לו השנה ראש ממשלה בישראל, ביום השואה ומבטיח - לא עוד גדרות, לא עוד הליכה של יהודים כצאן לטבח, לא עוד שיירות, לא עוד חורבן, לא עוד עקירה, לא עוד השפלה, לא עוד קרבנות. הוא מבטיח, אך איננו מקיים.
ממשלת ישראל שהזדקנה אכן מתנהגת כזקנה שוטה. דומה זקן לילד. בילדותיות מזעזעת מתרשלת ממשלה בתפקידה ומפקירה את חיי אזרחיה. פועלת לטובת הגרועים שבאויביה.
מונעת התיישבות, עוקרת ישובים לתפארת, מפקירה את חיי תושבי הארץ הזו לשריקת טילים. באזלת יד נוראית עומדת המדינה מנגד, עת בורחים על נפשם תושבים מעיירות בישראל המופגזות ללא מענה הולם. הצבא, צבא הגנה לישראל, בקושי מגן ומושיע. בסתר נחתמות עסקאות מאחורי גבנו השחוח, להמשיך השפלות ועקירות. הלב מתמלא חרדה. מה עוד ממשלה בישראל מסוגלת לגרום לנו? משפחות שלמות שנעקרו ממקומם ללא צורך, על לא עוול בכפם, הופקרו ללא פתרון. האם כך מתנהג עם ישראל במלאת לו ששים שנות תקומה?
האמנם מוסריים אנחנו בזקנתנו? זקננו זנחו אסירי ציון מאחורי סורג ובריח. מי הם הנלחמים בעוז על תקומתנו, על מצפוננו הלאומי? שמיניסטים, נערות שובתות רעב, נערי גבעות.
חצי הכוס המלאה
בהעדר חכמה מוענקים תקציבים לאויבינו. להם האור, ולנו החושך. מול ביתי בונים ערביי ירושלים באין מפריע, חומה בינינו לבינם. אלינו שולחים שוטרים להרוס מרפסת, בריכה פרטית, סוכת נערים. החוק הפך לשחוק. אין הוא מגן על החלשים. בפלפולי מילים הוא מתייצב לימינם של העשירים, החזקים, בעלי הממון והשררה. להם הכסף ועורכי הדין, לחלשים בינינו ההשפלה.
אין לנו מים. את מימינו הקצובים מטים במועל יד למדינות השוכנות לצידנו המבקשות להשליכנו הלאה מכאן.
האם חכמה את מדינתי?
לצערי זקנת, אבל חכמתך נעלמה לה. לאן ולמה? אולי רעית, סטית, ועיניך לשדות זרים? ארצות גויים מפתות אותך בחלקת לשון, ואת נחלשת, ירדת מהפסים... האמנם כה התעייפת לך?
באנחה אני מיישרת דגל כחול-לבן. משתדלת לראות את חצי הכוס המלאה. עם כל הנזק שאת גורמת, לך ולתושביך, אינני יכולה שלא להביע אהבה. נאמנים פצעי אוהב.
אני תולה דגל בחצר הבית ונאנחת. בלב קרוע ומיוסר, שפתי ממללות תפילה - "א-לוהי, תן בלבה של מדינתי זו האהובה בינה ותבונה. הרי רק בעזרתך התאפשר להקימה. תן לה, הענק לה מטובך בינה כארבעים שנותיה, עצה כחמישים שנותיה, וחכמת זקנים כמספר ששים שנותיה.
א-לוהי. תן למדינתי זקיפות קומה, אל תיתן לה לשוח. אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו. השיבנו ה א-לוהינו אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".