יום המשפחה חלף עבר לו, ואני נותרתי עם הדילמה הנצחית המטרידה רבים, מה היא בדיוק אהבה? לאחרונה עברנו, במסגרת עמותת ישפה ,סדנא מיוחדת לשדכניות שעסקה בצד הספרותי של ביטויי האהבה , בשירה, בספרות ובקולנוע. לקינוח, צפינו באותו קטע מרגש מהסרט כנר על הגג, בו מפציר חיים טופול המגלם את דמותו של טוביה החולב, ברעייתו -לענות לו: Do you love me?
שאלה שמטרידה רבים מהמטפלים הזוגיים היא - הכיצד זוגיות שהתחילה באהבה גדולה הופכת במשך השנים למשהו דל, רדוד ושחוק? למה זה קורה, ואיך מונעים זאת?
מחקרים פסיכולוגיים עדכניים מיידעים אותנו מראש שאותו רגש מפעים של ההתאהבות אמור להיות בן חלוף לאחר שנה וחצי של נישואין. בהשקעה נכונה ובטוחה יחליף את אותו רגש משהו עמוק יותר ומעשיר יותר של מחויבות לקשר. בחברה המערבית של ימינו, בהשפעת הקולנוע והטלויזיה, רבים מן הזוגות ממהרים להתגרש באותו זמן בו פג הקסם, וההתאהבות הזכורה לטוב חלפה עברה לה. הם יתגרשו ויחפשו להתאהב מחדש.
 |
|
תלמדו לדבר (צילום: .craig-cc-by-nd)
|
איך הופכים רגש עז של התאהבות לקשר של מחויבות?
נראה שהערך החשוב ביותר שבו עלינו להשקיע הוא יחס של כבוד. כבוד, של האיש לאשתו, והאשה לבעלה. במצוות כיבוד הורים גלוי וידוע לפנינו, שגם אם אבא או אמא מקללים את הבן , מבזים אותו בפניו ודוחים אותו- חייב הבן בכבוד הוריו. אין זה אומר שחייב הבן להשאר בנוכחותם תדיר כדי לשמוע את קלונו, אבל אין הוא פטור מכיבוד הורים בשל כך. המקום היחיד בו פטור ילד מכבוד הוריו הוא במקום בו אביו או אמו מכריחים אותו לעבור על מצוות התורה. במקום הזה, כבודו של ה עומד לפני כבוד הורים. בסופו של דבר, מקומו של הקב"ה בחיינו הוא תמיד במקום ראשון.
מה שאין כן בזוגיות. לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו- שדמעתה מצויה, הורו לנו חז"ל. חכמינו קבעו פה הנחיה חד משמעית לגבר, להיות זהיר מאד בצערה של רעייתו, להשתדל לא לצער אותה ולהביא אותה לידי דמעות, גם אם היא בוכה בסתר.
האם חייבת האשה בכבוד בעלה גם כאשר הוא מצער אותה? בימינו קוראים לזה- אשה מוכה. גם אם האיש לא ירים יד על רעייתו, אלא יכנה אותה במילים - היא עדיין אשה מוכה. מסתבר, שלא כמו במצוות כיבוד הורים, אשה איננה חייבת בכבוד בעלה אם הוא משפיל אותה. השפלתה של האישה היא תואנה ראויה לקבלת גט.
נשים רבות שאני מכירה ממשיכות בזוגיות, גם אם הן לא זוכות ליחס של כבוד מצד בן הזוג. אם נבוא לבן הזוג בשאלה- מדוע אתה כך מדבר אל אשתך, יייתכן והוא ישכח בכלל שדיבר כך, ויתכחש. רבים הם האנשים שנוטים למחוק מהזכרון את מה שאמרו בכעסם לחבר מהעבודה, לפקידה במשרד, לאשה בבית. פקידה במשרד יכולה להתפטר, חבר מהעבודה יכול לחפש לו מקום עבודה אחר, אך לאשה קשה מאד לשבור מערכת של זוגיות ומשפחה.
מסתבר שאנשים לא מייחסים מספיק חשיבות למילים אותן הם מוציאים מהפה בשעת רתיחה. אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו- כבר אמרו לנו חז"ל. אין אדם יכול לבוא ולומר- אני אדם נחמד, רק יוצא לי לפעמים להתעצבן. אין דבר כזה. מצד שני, התופעה מצויה. מה הפתרון לכך, חוץ מעבודה על המידות? אחד הפתרונות- זאת בקשת הסליחה. אם אדם מודע לפגם באישיותו, שהוא נוח להוציא מילים מהפה שהוא עלול להתחרט עליהן, שירגיל עצמו לבקש סליחה. זה לא עולה כסף, וזה משפר את הבריאות.
בקשו סליחה , קודם כל, תתפלאו כמה מהר אנשים נוטים להתפייס. מובן מאליו, שלא רק ביחס של האיש כלפי אשתו מדובר פה, אלא גם להיפך, גם אשה צריכה להזהר מאד בכבוד בעלה. אלא מאי? לרוב השיחות, ההרצאות, השעורים והסדנאות הולכות נשים- ורוב דברי הרבנים, הרבניות, היועצות מכוונים אליהן. סביר להניח, שברוב המקרים, תהיה האשה זהירה יותר בכבוד בעלה, מאשר ההיפך. ובינתיים, שווה לנו לחשוב על קו חינוכי לילדים, לבנים וגם לבנות- גם אם לא נזהרתם, ואמרתם מילים שתתחרטו עליהם- הרגילו לשונכם להגיד- אני מתחרט/ת, סליחה שטעיתי. מילים קצרות ומעטות אלו יביאו לנו הרבה ברכה ושלום.