לא קשה לנחש מדוע בחרתי בנושא האש. הרי כבר מפסח גוררות חבורות של ילדים קרשים ורפסודות ברחובותינו במרץ בלתי נדלה, והכול בשביל מדורה אחת פעם בשנה של ל"ג בעומר, שהיום כבר 'משדרגים' אותה, או לא, תלוי בזווית הראייה שלכם, למנגל .
אש היא מקור אנרגיה בראשיתי, עם משמעויות הנעות מקשת מעשית לקשת מטאפיזית. אש היא חום. אש היא יצר. אש היא יצירה. אש היא אהבה, אבל גם, לא עלינו –קנאה. איש ואישה, צמד של מילים, שבבסיסם מוטיב האש, מה שאנחנו אוהבים לכנות - "כימיה", אבל – וזהו אבל מאד הכרחי, בצרוף עם שם ה', שם הוויה. איש ואישה, זכו-שכינה ביניהם, לא זכו- אש אוכלתם.
אז מה זו הזכייה הזו? מה זה- זכייה בפיס? סתם כך, מן גורל כזה, או שיש לנו שליטה על האש הזו? כמו על להבת הגז בכיריים?
מסתבר שיש לנו שליטה והשפעה, והתורה, שגם היא הרי נכתבה על הלוחות אש שחורה על גבי אש לבנה, נותנת כיוון, איך להשתמש באנרגיה הזו בצורה מאוזנת וחיובית.
מאז קם המדינה אוהבים להזכיר את דמותו האגדית של בר-כוכבא בהקשר של ל"ג בעומר. כשהייתי קטנה כבר חיברו עליו שיר ישראלי.לוחם עשוי ללא חת שניהל מלחמה ברומאים כובשי הארץ, שבעים שנה אחרי החורבן . הוא הוכר רשמית כ 'משיח' ע"י רבי עקיבא, שנתן לו "גב" , אבל זה לא עזר לו לנצח.
בר-כוכבא, שרצה לרומם את רוח העם הנדכא באותה תקופה, רצה לעורר בחייליו את כוח הרצון של היחיד. כך, הוא האמין, יגבר על שכירי החרב נעדרי המוטיבציה של הרומאים. נוהג היה לצאת לקרב, ובפיו האמרה : "אל תעזור ואל תפריע". כשהוא מכוון את דבריו כלפי שמיא. בלשוננו העכשווית, "לא צריך טובות, מסתדרים לבד".
הייתה בו עוצמה, בבר-כוכבא, אבל גם פזיזות. לפי האגדה, היה לו דוד צדיק, ר' אלעזר, שהיה יושב כל יום ואומר :' ריבונו של עולם, אל תשב בדין היום'. כל כך היה שקוע בתפילתו, שלא הבחין בשני משתפי"ם שלוחשים לו באוזן, כביכול קושרים עמו קשר. השמועה שנראה דודו בשיח סוד עם מרגלים עשתה לה כנפיים, הגיעה לאוזני בר-כוכבא, והוא, בלהט הרגע, הרג את דודו הצדיק.
בר-כוכבא מצא את מותו ע"י נחש. הרומאים לא יכלו לו.
הספור הזה מזכיר לי , להבדיל, טרגדיה מפורסמת של שייקספיר – "אותלו". לא מרבים ללמד אותה לבגרות בארץ. אותלו, בקנאתו לרעייתו היפה והנאמנה ,הרג אותה מתוך להט של חשד, בלי לערוך ברור כמו שצריך.
בזוגיות, עדיף לנו לשמור מרחק מסגנון "וחמתו בערה בו" . הרבה פעמים אני מוצאת שהדמיון שלנו "עובד שעות נוספות", כאמרה העממית , ועל כלום.
אישה, למשל, יכולה לתת פרשנות להתנהגות בעלה, בלי בסוס כלל, בלי לדבר איתו, בלי לשאול אותו, סתם, מכוח האינרציה של הדמיון.
כנ"ל גם הגבר. הדמיון הזה, ההשערות הלא מאומתות, גורם לריבים ומחלוקת, שממנה, כדאי לשמור מרחק כמו מאש .
תוך שנייה, אפשר להצית גפרור של חשד, או קנאה, או סתם תסכולים, ולהבעיר אש גדולה, שחס וחלילה עלולה לשרוף.
איך מונעים את התופעה הפסולה והלא מומלצת הזו?
מדברים. מבררים ולא מאשימים אוטומטית, לא בפה ולא בלב, את האישה שחזרה מקניות או את בן-הזוג שחזר מאוחר מהעבודה.
מה שעוד כדאי להפנים מענייני דיומא, זה את המסר שלא הכול תלוי בנו. ההוא שיושב כל היום ומזווג זיווגים, שם בשמי מרומים, אחראי על העגלה שבה הוא הושיב אותנו, ומשתלם לפנות אליו שיעזור לסחוב קצת.
כמאמר הכתוב : אם ה' לא יבנה בית- שוא עמלו בוניו בו". העיקר לשמור על הגחלת, להשגיח שהלהבה לא תכבה.
ל"ג בעומר שמח לכולנו.