אשה (ע)אובדת

במאה העשרים ואחת אך טבעי הוא בעינינו שאשה עובדת לפרנסת המשפחה מחוץ לבית. כל שפור בתנאיה יתקבל בברכה. לדוגמא: הארכת חופשת לידה או הכרה במטפלת ומעון לילדים כהוצאה מוכרת. מפעם לפעם מזדמן לנו לבחון האם המציאות החברתית הזו היטיבה עמנו הנשים, או שמא זו אליה וקוץ בה?

צפייה בסרט "הצעיף הצבעוני", המבוסס על ספור מאת הסופר הבריטי סומרסט מוהם, הביאה אותי לחשיבה מחודשת בנושא.

התקופה היא סוף המאה ה-19. האימפריה הבריטית עדין שולטת בגאון ברחבי הגלובוס. הסינים העניים עדין מטים גבם לשאת גבירות אנגליות מעודנות שידן העטויה כפפה לבנה אוחזת שמשיה, ובינתיים חייהם משתפרים מהידע והטכנולוגיה המתקדמים של האדונים הבריטים.

גבורת הסיפור, קיטי, היא בת טובים יפה וצעירה. קיטי היא דוגמא לנערה בת תקופתה, שבעצם משתעממת רוב הזמן. אם מלאכת הניקיון והבישול מתבצעת ע"י המשרתים, וגם בילד מן הסתם, תטפל איזו אומנת- מה יש להן לנשות החברה הגבוהה לעשות כל היום? הן מבדרות את עצמן במסיבות קוקטייל, משחקי קלפים, צפייה בהצגות ופריטה על פסנתר. הן גם מנהלות פרשיות אהבהבים מפעם לפעם.

עד כמה שלא אוהבים לדבר על הנושא, פרנסה וכסף מהווים גורם מרכזי בחייה של האישה. כשקיטי מתלבטת אודות הבחור החדש אותו הזמין אביה לביתם בדיסקרטיות, מעירה לה אמה בסגנון אידישע מאמא טיפוסי, שלא עומדים בתור עשרות בחורים להינשא לה, שהשעון מתקתק, והפאנץ ליין הוא :"כמה זמן את עוד חושבת שאביך יפרנס אותך?"

מתוך הסרט

זאת אומרת, בחורה בסוף המאה ה-19, אם היא לא מתחתנת, ואם הוריה לא יוכלו לפרנס אותה, תמצא את עצמה במצב ביש. האבסורד הוא שאף אחד לא מצפה ממנה לעבוד, אלא אם כן ירד אביה מנכסיו או הלך לעולמו, כמו שאנו מוצאים בספריה של גיין אוסטין. בקצור- היא חייבת להינשא לאיש.

גם אחרי שנישאה לאיש, היא לא תמהר להתגרש, כי האימפריה הבריטית במיטבה לא הנהיגה מדיניות סעד של תמיכה באמהות חד הוריות. כלומר, זו מציאות חברתית שמחייבת הצמדות אולטימטיבית למוסד הנישואין.

זה מעצבן, ומצטייר כאילו שמו את הנשים בסד.

מצד שני, חשבתי לעצמי, יש בזה הרבה טוב. יש פה משהו שמשדר בטחון ויציבות.

כי בינינו, נכון שהיום אישה לומדת ועובדת, ולכן היא לא חייבת להינשא לאיש כדי להתפרנס. היא גם - כולי תקווה - לא משתעממת ומעבירה את זמנה בבטלה ברכילות שכונתית בסלון ביתה כל היום. אך בגלל זה היא גם לא ממהרת להתחתן, ואז אנו עדים לתופעת רווקות מאוחרת שהולכת וגדלה בממדים שלא ציפינו להם. ההורים ברובם, שלאו דווקא משתייכים לאצולת הממון, עדין ממשיכים לתמוך בילדיהם הגדולים המתפרנסים. תשאלו הורים כאלה, לילדיהם ה"כאילו" עצמאיים והם יספרו לכם בשקט מה מוציאים עליהם. ההורים האלה גם לא ימהרו לשחרר משפטים בנוסח הוריה של קיטי.

הצרה הגדולה ביותר היא בתחום הגירושים. מכיוון שהיא גם עובדת ולפעמים מרוויחה יותר מבעלה, ממהרת האשה לפרק מערכת נישואין שעלתה על שרטון.

קיטי של "הצעיף הצבעוני" לא מתחתנת מאהבה, אך סיפור הסרט הוא שעור קלאסי למנחות בזוגיות. בעצם, הרבה צעירים בחברה החרדית מתחתנים בדיוק כך, ובונים מערכת זוגית מבורכת.

התלות בפרנסת הגבר מנע נשים מהחלטות פזיזות של פרוק קשר. נכון הוא שהרבה פעמים אשה נשארה בקשר גם אם היא המשיכה לסבול מנישואין כושלים, אבל זה קורה גם היום כשנשים עובדות.

האם לא קפצנו על העגלה הזו של "אשה עובדת" בפזיזות מה? האם לא הפכה האשה להיות קצת "אובדת"?

אני רואה סביבי נשים צעירות, שניים-שלושה ילדים. הן עובדות, ועובדות כפול. אמר לי לא מזמן בחור צעיר: לקחתן על עצמכן גם את "בעצב תלדי בנים" וגם את "בזיעת אפך תאכל לחם"- ושחררתן את הגבר מקללתו. אני רואה סביבי בדאגה את ההשלכות של התופעה הזו. גברים לא מחויבים מספיק לפרנסת המשפחה כשהאשה עובדת, ואינני מתכוונת דווקא לחברה החרדית שבה הגבר לומד תורה ואשתו מפרנסת. גם בחברה החילונית יש גברים שנשענים על כתפי האשה לפרנסה.

ב"צעיף הצבעוני" מוצאת קיטי דרך להעביר את זמנה ביצירתיות ובתועלת לחברה בה היא חיה. סביבה מתמודדת האוכלוסייה הנשית בקשיי החיים. אך הרווקות היחידות בסרט הן הנזירות שהרחיקו נדוד מאירופה לאסיה על מנת להפיץ את הנצרות בין עובדי האלילים.הדרך בה מנסחת אם המנזר את הקשר שלה עם האלוהים היא פנינה ספרותית, והיא מצביעה על תופעה ראויה למחקר חברתי- האשה, איך שלא יהיה, חיה בצילו של אדון כל שהוא, גם אם היא לא מתחתנת.

רק כך, כנראה, היא לא אובדת דרך.