את הכותרת הנ"ל בחרתי בזכות אמא שלי. אמא שלי קראה את כתבתה של אורנה דונת לחתוך את חבל הטאבו (ידיעות אחרונות, 17.6.09) קראה והסתייגה. איך אפשר להצטער על ילד שנולד? תמהה אמא שלי באזני.
למי שלא קרא את הכתבה, אסכם בקצור: אורנה דונת, במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב עשתה עבודת דוקטורט. במסגרת העבודה היא הציגה בפני הורים ואמהות בארץ שאלה דומה לשאלה ששאלה עיתונאית בשם אן לנדרס בשנות ה-70 את צבור קוראיה האמריקאיים: "לו היית יכול לבחור מחדש, האם היית בוחרת שוב להיות הורה?" דונת מרגישה שהיא פתחה בישראל 2009 תיבת פנדורה. התשובה של נחקריה היתה : לא!
זה הכול בגלל הפינוק טוענות בנחרצות הותיקות, בנות השמונים והשבעים. הצעירות של היום מפונקות. מה מונח להן בראש? הן מבקשות נוחיות, בטלה, לבלות ולעשות כיף חיים כל היום. בגלל זה ילד מפריע להן. וגם אם הן עובדות, בכל זאת, לגדל ילד קשה יותר. אבל המאמץ שווה - שווה בגלל רגעי הנחת והשמחה.
אמא שלי טוענת שנהנתה לגדל את ילדיה. לזכותה ייאמר שהיא מומחית בשמירה על קשרי משפחה, ומאמציה נושאים פירות. אולי בגלל שאבדה את רוב קרובי משפחתה בשואה, היא מעריכה ומוקירה קשרי דם, ולא מקבלת קרובי משפחה כמשהו מובן מאליו - כמונו.
האם נעריך ילדים וצאצאים רק בגלל שואה לאומית? האם נעריך את קיומם רק אם נראה את צידה ההפוך של המטבע- את העקרות והעריריות?
אחת התגובות לכתבתה של דונת הדהדה בלבי: "אני שונאת להיות אמא. שונאת את מה שהם עשו לחיים שלי, שונאת להיות זו שצריכה לשים גבולות, להעניש. שונאת את חוסר החופש, את היעדר הספונטניות, את הכבלים".
התחברתי לתגובה הזו. גם אני לא אוהבת להעיר את ילדי לתפילה בבקר, לא אוהבת לשים גבולות, להיות ה אמא הרשעית, התוחמת, הנודניקית, המזכירה. השוטרת. נראה לי שהרבה אמהות ידווחו על חוויה דומה.
בסדנאות למודעות עצמית למדתי להבין למה זה קורה לי. דור ההורים היה דור של הצבת גבולות, סייגים ואיסורים. לעומת זאת לדור הקמת המדינה יש נשמה משוחררת. שיטת החינוך של גדרות וגבולות לא התאימה לנו, ובמידה מסוימת הענקנו פיצוי לעצמנו כשחינכנו את ילדינו לחופש מכבלים. Live and let live זכור לי מכתב שכתבה לי חברה אני לא אחנך את הילד שלי עם המילה לא ואסור, כתבה לי.
אז למה אני לא מתחרטת?
בגלל ה. אני אוהבת אותו ואני יודעת שהוא אוהב אותי. בשבילי, ה הוא בעל העגלה שלי. הוא נתן לי במתנה את הילדים שלי, יש לו חלק נכבד בהורתם ולידתם, ולכן כשיש לי בעיה אני פונה אליו. תעזור לי. אני לא לבד, בעל העגלה נושא איתי בעול. אני יודעת שזה קשה, אבל אני מודעת לכך שלא באתי לעולם לגן של ורדים. מראש ברור לי שלחיות חיים של כיף זו אשליה, אני מחפשת משמעות.
שתפתי בשאלה גם את אחד מבניי, גם הוא כבר אב, שהעניק לי ראייה חסידית על הנושא.
אם בן אדם אומר שהוא מתחרט על משהו, הקב"ה יגלגל את חייו כך, שבאמת יהיו לו סיבות להתחרט. זה כמו מישהו שהמכונית שלו עשתה תאונה. ממילא כבר תכננתי למכור אותה, נמאס לי ממנה, אומר בעל הרכב לחבר. בגלל שנמאס לו ממנה היא עשתה תאונה... מסביר לי בני.
ואני חושבת לי על כל הילדים שקוראים את הכתבה ושומעים את האמהות המתחרטות- מקטרות שלהן. מה הם ירגישו? מה הם יחשבו על עצמם? על הורות, על אמהות, על נישואין?
איך הם יבנו את ביתם החדש?