ראיתי אתכם בשמחת תורה בבית הכנסת. צפיתי בכם מפזזים בעוז לפני ספרי הקודש. ספרים עטופים בזהב וייקר, קטיפה ומעשה רקמה. הייתה לי קורת רוח מרובה, ומן הסתם, גם לריבונו של עולם הייתה נחת רוח. איזו שמחה, איזה כבוד. תורתנו הקדושה- כלה כלולה, נאה וחסודה. מנושקת, מחובקת, ע"י נער וזקן,טף ונשים. וסוכריות לרוב.
כשחז"ל תקנו את מנהגי החג, הם ראו בעיני רוחם את הקשר הנפלא בין איש לאשתו, הם ראו בעיני רוחם את שמחת החתנים והכלות, את הקשר המיוחד בין חתן וכלה, והעתיקו את דפוסי ההתנהגות שלנו- בני תמותה, לעולם הרוחני והנצחי של התורה. כיצד מרקדין לפני הכלה. התורה –ככלה.
ישבתי לי ב"שמחת תורה", והרהרתי לי , קצת בצער:
היום, נראה לי , התהפכו היוצרות.
אם נרצה לעורר אהבה, כבוד, חיבה, חיזור, בין איש לאשתו, יהיה עלינו לומר לו, לגבר- למה לא תפזז ותרקד לפני אשתך כמו שרקדת לפני התורה?
תורה זו נשכחה זה מכבר....
תרימו גבה, תעקמו פה בחיוך, תגידו מה שתגידו. אחרי שגרת דיווחים הבאים לפנינו, המטפלים בזוגות, מכל שכבה ומגזר, של נשים דומעות, וגברים מתלוננים, הריני שואלת אתכם- האם אתם מחבקים ורוקדים לפני נשותיכם כמו שרקדתם בשמחת תורה לפני התורה?
שגרה כואבת . "הוא לא מכבד אותי", "הוא מדבר אלי לא יפה","הוא מקלל אותי" "אמא שלו מבשלת יותר טוב ממני", " שאני בזבזנית", "שאני- א.ב.ג.ד." ועוד, ועוד מילים, מילים, שגברים ממציאים ממוחם הקודח נגד האישה, האוצר הזה שה' נתן בחיקם להיות להם לעזר. גם מפרנסת, גם מגדלת ילדים, מכבסת, מבשלת, מתקשטת, מנסה להיות הסופרמן שהחברה מצפה ממנה- ומה שהיא רוצה – זה פשוט כמה מילים של אהבה והערכה, קצת תרקוד לפניה. כיצד מרקדין לפני האישה. לא כל יום. רק לפעמים.
כי אישה היא תורה.
הרי כבר אמרו חז"ל – "שרוי בלא אישה, שרוי בלא תורה, בלא שמחה," בלא, בלא ..... הרבה דברים.
כי אישה היא מגינה, היא שומרת, היא מאירה את הדרך, היא מאירה את חייך, גם אם לך נדמה לפעמים, שהיא "מעצבנת".
גם התורה, זו שרקדת לפניה ב"שמחת תורה", מעמיסה על האדם בשגרת חייו, רשימת חובות ומטלות. היא מצפה ממנו להשכים קום בבקר, ולהיכנס לתפילה 3 פעמים ביום. לא תמיד מתחשק לו.התורה הזו עוקבת אחר שעותיו ודקותיו, הרהוריו ומחשבותיו. "משתלטת", כביכול, על עולמו, מחוץ ומפנים.
התורה,זו המתוקה מדבש ונופת צופים, היא גם עול. היא גורמת לאדם להוציא מכספו טבין ותקילין, על תפילין, מזוזות, אוכל לחגים ושבתות. להדר במצוות במועדים- מצות לפסח, ארבע מינים בסוכות, שמן זית בחנוכה, משלוחי מנות בפורים, רשימה ארוכה, שאדם ממוצע, גם אם אין הפרוטה מצויה בכיסו- ימלא בלב חפץ. אתרוג של הסרט "אושפיזין" הוא רק דוגמא קטנה.
ההשוואה הזו מצטיירת כקטנונית. תאמרו- מה את משווה לי תורה לאישה? לכאורה אין מה להשוות.
אבל, אני בטוחה, שהיושב לו שם בשמי מרומים, מלוא כל הארץ כבודו, הריבוינו של עוילם, צופה בנו, וגם אם לא שאלתי אותו והוא לא אמר לי , אני בטוחה שביום טוב," שמחת תורה" עצמה, אם יושבת אישה עגומה בבית הכנסת, ובליבה על בעלה, כל הריקודים ,השירים והפיזוזים של בעלה ה"צדיק" לפני התורה, לא ישאו חן וחסד לפני ריבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. הוא לא צריך את המתנות שלנו. גם לא את הריקודים.
הוא לא זקוק למעילי הקטיפה, לזהב ולייקר. "למה לי רוב זבחיכם"? כבר אמר הנביא.
הקב"ה רוצה לראות את בניו ובנותיו חיים באהבה ואחווה שלום ורעות. זה עושה לו קורת רוח.
תרקדו! תשמחו! למה לא- אבל בואו נראה אם באותה שעה אין לאישה הזו שדואגת לתורה שלכם- גם שמחה ממכם.
וכמובן לא מניתי על אצבעות ידי את אותם מקרים בהם האישה – כבודה במקומה מונח, במקום שני אחרי המכונית והטלביזיה.