כמו כל אזרחי ישראל גם אני צופה בדאגה במתרחש בגבול הדרום, מתפללת לשלום התושבים והחיילים. כמו כל אזרחי ישראל אני אומרת: סוף, סוף, נכנסנו בהם והפגזנו והפצצנו והרסנו והרגנו בהם. כמו כל אזרחי ישראל אני מתקשרת למכרים היושבים במקלטים ומצפה בדאגה לבאות. רק שלא יחזור על עצמו תסריט מלחמת לבנון השניה. ההססנות, ההתלבטויות בצמרת ההנהגה , המסרים המטעים לדרג הצבאי, והבלבול בשטח. שרק לא נרחם על אויבים ונפקיר חיי חיילינו. שלא ישנה המצב בו מהססים לפגוע באוכלוסיה אזרחית- ובסוף נהרגים חיילינו, רק לא זה.
אינני מבינה מדוע ממשלת ישראל ממשיכה לתת לערביי עזה סיוע. למה לתת להם כסף לדלק וחשמל ומשאיות מזון. כלם שם סייענים לאויב, ובהזדמנות הראשונה יתקעו סכין ביהודי מזדמן, בין שהוא עובר אורח ברחוב, ובין שהוא המעביד, הקבלן, הבוס היהודי שאתו עבדו, כביכול בנאמנות, במשך השנים. אין לי אמונה בהם. שישבו בחושך, שלא יהיה להם דלק, שלא יהיה להם מזון. כל כך הרבה שנים הם טיפחו את השנאה, את פלוגות ההרס, במטרה לשים לנו קץ.
זה או הם או אנחנו.
זכורה לי עדות של לוחם בגבעת התחמושת, שנקלע לתעלות הבונקר בו התבצרו חיילי הלגיון הירדני על הגבעה. עדות של חייל יהודי הנתקל פנים אל פנים עם האויב. האויב מולו, והאויב קרוב, והתעלה צרה ואין דרך מילוט. ההכרה הברורה שמכה בו, בחייל שלנו, שאם הוא לא דוקר למוות את הירדני העומד מולו בתעלה הצרה, דוקר כדי להרוג, הוא, היהודי, הוא זה שימות בקרב., או אני או הוא. קרב לחיים ולמוות.
זכורה לי מלחמת המפרץ, אז ישבנו בחדר האטום עם מסכות אב"כ על הפנים וחיכינו לנפילת הטילים. אוי לאותה בושה! הרב שלמה גורן זצ"ל דיבר אז נחרצות מעל מסכי הטלויזיה נגד הפסיביות הזו.איך זה שעם ישראל יושב עם מסכות, לא נלחם, לא מגיב. הזה חזון תקומת עם ישראל במדינת ישראל המתחדשת?
היום, סוף, סוף צה"ל מגיב. אומנם מאוחר, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא. כמה זמן תשב אוכלוסיה במקלטים? כמה זמן ישבו תושבי הדרום ספונים בבתיהם, ילדים לא ילמדו בבתי הספר והכל מושבת? מתי ננשום לרווחה ונדע שאין אויב בשער, אין חמאס ואין פת"ח? עלינו להשיג מצב בו אנו נשלוט בעזה, נמגר את נושאי הנשק, ונשיג שקט בטוח לתושבי ישראל.
אל יבלבלו אותנו פעילי שמאל או מנהיגי איחוד אירופי. לא סרקוזי ולא מנהיג אחר. לא החנפנים ילמדו אותו כיצד עלינו להלחם. ממשלת צרפת, לו רק תצוץ אצלם הפגנה מוסלמית ברחובות פאריס, תשלח את טובי השוטרים לחסל את הנגע באיבו. ללא רחמים. שלא ילמדו אותנו מתי להניח את נשקנו.
הסכסוך בינינו לבין תושבי עזה הוא לא סכסוך על אדמה זו או אחרת, שטח זה או אחר. רק כדי להטעות אותנו ולרפות את ידינו משתמשים בארץ ישראל כתואנה ותרוץ להשמיד אותנו. לא ארץ הם רוצים- אלא מוות. יש להם ארץ ואין הם מפריחים אותה. יש להם אדמות, אבל הן הופכות לבונקרים לאגירת וצבירת טילים. הרס הם זורעים סביבם, בזה הם מומחים.
מדברים היום על חינוך. אם אין ארץ- אין חינוך. אם אין נחרצות והכרה רחבה בחשיבות של ישוב הארץ- יש השבתת החינוך - וילדינו לא ילמדו מאום. החינוך המרכזי, העיקרי היום הוא להכרה בריבונותנו על הארץ הזו. רק מסרים חינוכיים כאלו, המניעים את לוחמינו בקרב, יביאו לנו את השלום והשקט הנכספים.