יום זיכרון בצל הקורונה: הריחוק החברתי שיצר קירוב לבבות מוחשי

חייה כהן מבקשת להסתכל על חצי הכוס המלאה גם בימים מורכבים ובצל נגיף הקורונה, וטוענת שהתקופה הביאה עמה הזדמנות להתעצמות נפשית וליום זיכרון בו זוכרים את הנופלים בפרספקטיבה ועוצמה אחרת

חדשות כיפה חייה כהן 28/04/20 10:49 ד באייר התשפ

יום זיכרון בצל הקורונה: הריחוק החברתי שיצר קירוב לבבות מוחשי
אילוסטרציה, צילום: shutterstock

אנחנו בתקופה מכוננת תהודה היסטורית, שעוד ילמדו אותנו - איך החזקנו וחיזקנו, שרדנו, דמענו, חייכנו, הארנו לאחרים בתבונה אינסופית, גילינו משפחתיות מזוקקת, נמלאנו חיות מילדינו, העצמנו את ילדנו המיוחד, סייענו לזרים, הגברנו חסד. מציאות "קורונית" חדשה הצמיחה התבוננות עמוקה, יצירתיות, נחישות, אכפתיות, מעורבות, אחריות, אופטימיות, אמונה, אמון, אומץ, בטחון ועוד ועוד. כשהכול יושב על תשתית שמוכרחים לתת את הקרדיט עליה למשפחתי הגרעינית.

ה- ZOOM התגלה ככוכב השנה. יחסי כוח המאפשרים התבוננות מאחורי מחיצה וירטואלית, להדליק ולכבות מצלמה/מיקרופון, סוג של חלון תֵּרָפּוֹיְטִי, הנמצא בהישג יד אבל מפוזר כלאחר יד. כולנו מצאנו את עצמנו בקדמת הבמה, הפכנו להיות שחקנים מלהקים את עצמנו ומתחברים לתפקיד במחזה היסטורי עולמי, בהווה מסעיר המשרטט מסגרת זמן מדויקת, מעיר את הדמיון ומטעין זהויות לא מוכרות. שהופכת אותנו מנחלת הפרטי-משפחתי לנחלת הכלל-ישראלי. הרמת מסך המאפשרת לראות, לחיות, להיות או לא להיות. השנה גילינו "ביחד" מסוג אחר.  אני והמשפחה שלי מצאנו את עצמנו שרים "קולולם" משותף עם שכנינו – כל אחד במרפסתו/בחלון ביתו נשא תפילה עוצמתית: ״אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'." כי הניגון מייצר מנגנון הפעלה משותף יש בו מהות במפעל החיים הישראלי במסע אישי הטומן בחובו משמעויות עם תהודה רבגונית של חיים מהירים שהמוטציה גרמה להֶאָטָתָם, לניכור האדם מעבודתו, ממזונו, מזמנו החופשי, ווייב מוטציה, ריטואל שפשוף מרפקים, עור שנסדק מעודף ניקיון, ובשורה טובה - חלה ירידה במספר המונשמים.

ואז הגיע יום השואה, "זיכרון בסלון" ואנו נקראנו למסע משותף, וירטואליזציה מסוג אחר, המציאות חשפה אותנו לחוליות הכי שבריריות בתקופת הקורונה, האזרחים הוותיקים בהם ניצולי שואה שהנגיף הכתיב להם בידוד שאילץ אותם להימצא בבדידות. נמלאנו בושה כשהתוודענו במדיה לאֱלִיהוּ צִיקְֹוושְׁווִילֵי"אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַה קָרָה, אֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ, אֲבָל מָה לַעֲשׂוֹת. נִשְׂבַּע לָכֶם, הֶחֱלַטְתִּי הַרְבֵּה פְּעָמִים לְהִתְאַבֵּד. בְּחַיֵּי אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת חֲמִשָּׁה יָמִים רָעָב. שָׁכְחוּ אוֹתִי בִּגְלַל זֶה הֶחְלַטְתִּי לְהַזְכִּיר לָכֶם" מנגד  התוודענו לקלות בה מוגשת עזרה וטוב לבם של אנשים ואיזה נדיבות ופשטות יש בעם שלנו. נרתמנו בהמוננו להתייצב למענם, לעמוד מתחת לחלונם של ניצולי שואה להביע תמיכה לגלות סולידאריות והם הביטו בנו בעיניים מחבקות, הדמעות התנקזו למסכה והלב הבטיח לזכור.

מציאות חדשה שבה הקשר עם העולם החיצוני מתווך במדיה, מועדים וירטואליים, טקסים וירטואליים, זיכרון מחשל אותנו לשרוד עוד מצב קיצון.

לפניי יום זיכרון נוסף לחללי מערכות ישראל ופעולות איבה – יום שהוא התייחדות כללית, ואצלי גם אישית. החלטת ממשלה מורה על סגר נוסף, עם ישראל מתבקש להיות ספון בבית, להתייחד ולהשתתף בטקסים בLive בפייסבוק באינטרנט וכו'. רצף סינגולרי טָבַע את צמד המילים "ריחוק חברתי"- פיזי, יצר קירוב לבבות מוחשי. מהדהד הסלוגן "נתייחד ביחד מרחוק" אני לא יודעת אם יש יכולת אנושית שיכולה למדוד את הרגשות כשהלב עולה על גדותיו בעוצמות שלא הכרנו בעבר, בלי להישבר מהמקסימום של ההעצמה. אני מנסה לעכל את אותה פוזיציה וירטואלית, וחוזר חלילה, רחובות ריקים, כבישים פנויים, בירה שוממה, מרחב ציבורי שבו אפילו שלטי חוצות שבהיעדר פרסומות כובו בבד שחור (בלוג צילומי הארץ). ורק רכבי חירום יורשו לשעוט על האספלט השחור כמו רוצים להדגיש, נראה אתכם מייצרים זיהום אוויר בשחור ולבן.

זיכרון אישי של הרוג מלכות – "מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ,זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד". זיכרון מוחשי שהוא סימנייה בתוך החיים מחזיר אותנו לרגעים שלא ישכחו, כי לכאב, אין לו אילן יוחסין ולאף אחד אין בעלות עליו. הוא מגיע גם כשאנחנו לא רוצים. נוברים אחורה בזיכרונות שלעיתים נוטים להתמוסס, רגע קט מקבל חיים. מנסה לכתוב אבל המחשבות לא מפסיקות לנדוד, האצבעות נוקשות מאליהן על המקלדת, מבינה שקל זה לא הולך להיות, רגע חמקמק פתלתל, אצבע גוללת, העין בוהה, המחשבה דנה ברפרוף דק  - מי יחיה ומי ידחה - קורונה. והשטף מבקש לקרוע את דממת יום הזיכרון, מחול רגשות מתחולל ומייחל לצדק היסטורי, לא להוריד מתודעת הציבור את אלו שהיו ואינם.

שכול אישי של האיש שלי, אבי ילדיי שאיבד את אביו שנרצח לנגד עיניו בילדותו בפיגוע טרור. למה ילד צריך לקבור אבא? תשובות אין. האיש שלי בחר בכול כוחו להרים את עצמו מבור העצב, לאחוז באור פיתח חוש הומור, ושמחה שרק הוא יודע להפיץ סביבנו.

בשנת תשמ"ו (1985) יהודים בשמחה אדירה בריקודים ובשירה בשמיני עצרת בבית הכנסת אלגריבה באי ג'רבה, בהקפה החמישית השומר המוסלמי הבליח ביריות, הפתיע את המתפללים פצע רבים ורצח שלושה, ילדה בת 12 ילד בן 5 ואת הרב חיים כהן הי"ד, אביו של אישי, הסבא של ילדיי יבדלו לחיים טובים וארוכים. המחבל ירה ברגלו אח"כ ירה עוד שלושה כדורים לבטן וקינח בווידוא הריגה, סבא נרצח בדם קר רק כי הוא יהודי.

אנחנו לא זכינו להכירו אבל יש לנו המון דברים משותפים, יש לנו משפחה ענפה שורשית ונצחית וכל אחד מאתנו חי ונושם כדי לספר על סבא הרב חיים כהן הי"ד. משפחה שכּוּלה של הרוג מלכות שבמותו קידש לנו את החיים. שם למעלה מביט אלינו סבא מבין כוכבי הרקיע עם חֲבוּרָה של גיבורים שוחקת ומציצה מבין העננים ושם "מַקְשִׁיבִים לָהֶם בְּהִתפַּעֲלוּת כָּל יֹושְׁבֵי הַשָמַיִם / וְהַפְּגִישָׁה נִמְשֶכֶת יוֹם וָלַיְלָה, יוֹם וָלַיְלָה / כִּי חֲבוּרָה שֶׁכָזֹאת לֹא הָיְתָה עוֹד לְמַעְלָה... / כָכָה הַם עוֹמְדִים וְהָאוֹר עַל פְּנֵיהֶם / וְרַק אֱלֹהִים לְבַדוֹ עוֹבֵר בֵּינֵיהֶם / וּכְשֶדּמָעוֹת בְּעֵינָיו הוּא מְנַשֶּׁק אֶת פִּצְיעֵהֶם / וְהוּא אוֹמֵר בְּקוֹל רוֹטַט מַלְאָכָיו הַלְּבָנִים: אֵלְּה הַבָּנִים שלי / אֵלָּה הָבָּנִים"(מסדר הנופלים חיים חפר)

הכותבת אשת חינוך, יוצרת ואמנית, עוסקת בתחום הדיגיטל, מחברת הספר 'הדרך לחופה'