182 חללי צה"ל נפלו בקרב על שחרור העיר במלחמת ששת הימים, מתוכם 48 הם חללי חטיבת ירושלים, ראוי לעשות צדק עם לוחמי החטיבה הירושלמית, לא רק בגלל הביצועים יוצאי הדופן שלהם בלחימה אלא גם כי מצד האמת הם אלו שהיו צריכים לשחרר את העיר העתיקה, הם אלו שהכירו את האיזור, הם אלו שהחזיקו בידיהם את התוכניות לקרבות שם והם שהיו צריכים לעמוד מצולמים מול הכותל. לא זו בלבד, שחיילים אלו הודרו מההיסטוריה, גם הנצחתם במרחב העירוני בירושלים לקויה ומביכה.
שלוש החטיבות שהשתתפו בשחרור העיר היו: החטיבה הירושלמית, חטיבת הראל וחטיבת הצנחנים, הצנחנים כמובן, כבשו את התודעה ונחקקו לנצח כמשחררי העיר העתיקה. בעיר פזורים אתרי הנצחה לנופלים במקומות בהם נערכו הקרבות בגזרות השונות. חטיבת הראל והעומד בראשה אורי בן ארי לחמו בצפון העיר ושחררו את גבעת הרדאר, נבי סמואל, אזור פסגת זאב ועוד וחטיבת ירושלים בפיקודו של אליעזר אמיתי לחמה בדרום העיר ושיחררה את אבו טור, ארמון הנציב ואזור רמת רחל בואכה בית לחם.
בכל מוקדי ההנצחה, בספרות, בשירים, בסרטים, באנדרטאות, בשמות רחובות ועוד. חטיבת הראל משמעותית פי כמה יותר מחטיבת ירושלים שבדרום העיר. מול עשרות לוחות זיכרון ושמות רחובות הקרואים על שם קרבות הראל , בדרום העיר יש רק שני לוחות זיכרון לנופלים, אחד בארמון הנציב והשני ברמת רחל, לפני שנתיים נחנכה אנדרטה במוצב הפעמון הנושקת לצור באהר, יש עוד שני רחובות בשכונת פסגת זאב שמנציחים יחידות מהחטיבה: הסיירת הירושלמית ופלוגת הטנקים הירושלמית.
הפערים בהנצחה בין חטיבת הראל הותיקה השומרת על מסורת של לוחמי פלמ"ח הראל ולוחמי פלמ"ח לשעבר לעומת חטיבת ירושלים אינם סבירים. חטיבת הראל המקושרת ומחוברת מאוד לגורמי השלטון הצליחה בהנצחת פעולתה במלחמת העצמאות. בחלקים רבים מהעיר ובעיקר בדרך אליה ניתן להבחין בטביעת רגל משמעותית של לוחמי ומשחררי העיר מחטיבת הראל.
באופן תמוה, מגמה זו ממשיכה גם למחוזות ההנצחה של מלחמת ששת הימים. מפקדי הראל, בן ארי ונרקיס, ממפקדי תש"ח המשיכו ופיקדו גם בששת ימים והם ופקודיהם מונצחים היטב במרחב הצפוני בעיר. מפקד החטיבה הירושלמית, אמיתי (שגם הוא היה לוחם פלמ"ח) ופקודיו היו גיבורים בקרב אך חלשים מאוד בקרב על ההנצחה.
דוגמא קטנה לכך היא האנדרטה שנבנתה לחטיבת ירושלים במוצב הפעמון, בביקור שערכתי שם השבוע גיליתי מרחב מוזנח, סמוך לאנדרטה גיליתי חניון פיראטי ענק לאוטובוסים ולמשאיות של תושבי האיזור, שמסתירים את האנדרטה, עשביה שלא טופלה וזבל שמושלך מסביב, מצב זה הוא חרפה לאומית. לנו ולכל הנוגעים בדבר.
מי שחקר, בדק ולמד, מכיר את עוז רוחם של הלוחמים ויודע את האמת, אך על המדינה להחזיר את כבודם של לוחמי החטיבה הירושלמית בזירה הציבורית למען הדורות הבאים. מי שגדלו על מרחב ההנצחה של הצנחנים וחטיבת הראל, לא ישמרו את זכר מעשי החטיבה הירושלמית. זו איבדה מההילה לה היו ראויים לוחמיה בתודעה ההיסטורית והדבר עדיין ניתן לתיקון.
הכותב מלמד בתוכנית לתואר שני בזיכרון, מורשת ישראל וחינוך במכללת אפרתה