ראיון מיכל ושיבי פרומן עזבו את תקוע ועברו לשדרות: "העם נמצא במרכז ובפריפריה, מחוץ להתנחלויות"

בצל חודשי מלחמה ארוכים שעוברים על עם ישראל בדרום ובצפון, החליטה משפחת פרומן, שיבי ומיכל וחמשת ילדיהם, לעזוב את תקוע ולעבור לשדרות. המעבר התרחש לפני כשבועיים, ובשיחה עם "חדשות כיפה" מספרת מיכל על התחושות שעלו בה מאז שמחת תורה וקבלת ההחלטה לעבור דרומה. "בימים שאחרי שבעה באוקטובר הייתה בי תחושה חזקה שברגע שיתאפשר אני עוברת לעוטף עזה", היא אומרת בפתיחות.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושא15 מעיינות ומצפורים שנבנו לזכרם של חללי מלחמת חרבות ברזל: הרשימה המלאה

  15/08/24 13:30

מיכל פרומן: "בסוף העם נמצא במרכז ובפריפריה, מחוץ להתנחלויות, ואם רוצים חיבור אמיתי חייבת להתרחש תנועה החוצה"

"אני מכירה כמה וכמה חברים מהשמאל, מפעילות השלום, שגרים בעוטף", היא מספרת ונזכרת בתחושות הקשות שליוו גם את השנה שקדמה לאסון. "בטלפונים שעשיתי לחברים בימים שאחרי האסון וסיפרתי להם על הרצון העז שלי להיות איתם, עלה קול שאני שומעת אותו שוב ושוב: הפחד מהחזרה בתשובה, 'ברוכים הבאים רק בבקשה אל תחזירו אותנו בתשובה'", אומרת מיכל. "כאב לי מאוד המצב הזה שאנחנו חשדנים ומאוימים אחד מהשני וזה עוד יותר הגביר בי את הרצון לצאת מהבועה שלי, לרדת מההר. בסוף העם נמצא במרכז ובפריפריה, מחוץ להתנחלויות, ואם רוצים חיבור אמיתי חייבת להתרחש תנועה החוצה מהבועה שלנו".

מיכל היא אדריכלית ומנחת קבוצות בגוש עציון, בעלה שיבי הוא אישיות מיוחדת בפניי עצמה ובנו של הרב מנחם פרומן. לדבריה, הרצון הראשוני לעבור היה אימפולסיבי וללא הסברים, אך הוא נזנח תוך כדי המלחמה, ההישרדות וההגנה על הילדים והמשפחה. בתור מי שעברה פיגוע קשה לפני כשמונה שנים, היא החליטה להתרחק מהסרטונים והזוועות. "עשיתי הרבה מאמצים לא להיחשף לסרטונים כדי לשמור על התפקוד שלי ולא לעורר את הפוסט טראומה שלי".

הרב מנחם פרומן, 2012 צילום: Oren Nahshon,FLASH 90

"הבנתי שדווקא לשמוע את האנשים וקולות המלחמה יכול להרגיע בי משהו. מבחינתי זה לא מעשה אידיאולוגי"

ההחלטה הזו יצרה בה מתח בין השקט הפרטי למלחמה שעוברת על עם ישראל. "הניתוק החיצוני גרם לי לניתוק פנימי. הניסיון שלי להימנע מהאימה יצר אצלי דיסוננס: עוברת עלינו מלחמה היסטורית והאשליה של חיים נורמליים בתקוע יצרה בי פער לא בריא. הבנתי שדווקא להיות במקום שהדברים מתרחשים בו ולשמוע את האנשים וקולות המלחמה, דווקא זה יכול, באופן מוזר, להרגיע בי משהו. לדעת שאני במקום הנכון שבו הלב כרגע נמצא, וכאן לבחור איך לחיות את זה אבל לפחות לא לחיות בניתוק".

תקוע, צילום: פלאש 90

בנימה אישית משתפת פרומן: "המעבר הוא ממש בשבילי ובשביל המשפחה שלנו, מבחינתי זה לא מעשה אידיאולוגי. היה בי כבר קודם רצון לתנועה ומפגש עם אנשים שונים וחברה אחרת. שדרות מגוונת ומכילה, וכבר פגשנו אנשים מכל הקצוות וכולם קיבלו אותנו באהבה. הכי חשוב זה שלצד המרוקאי שלי יהיה סוף סוף מקום", היא צוחקת. "אנחנו חיים כרגע בקיבוץ העירוני ואני שמחה גם על המפגש המיוחד ושמחה שהרצון החזק גבר על הפחדים. גם הילדים התגברו על החשש ונענו להרפתקה, ויחד הגדרנו את זה כמסע ארוך כשמבחינתנו הכביש לתקוע פתוח תמיד".

(תלמידי הישיבה בשדרות חוזרים אחרי חודשיים וחצי)