כבר שבועיים שבישראל נערכים לנקמה של חיזבאללה ואיראן וחוסר הוודאות בישראל בשיאו, חדשות לבקרים מופצים דיווחי אימה על מתקפה מתקרבת בטווחי זמן של שעות עד יממות והמתיחות הנפשית בציבור הישראלי שוברת שיאים. בריאיון ל"חדשות כיפה" תמי סמט, פסיכולוגית ומנהלת מכון באר אמונה מציעה כלים להתמודדות עם חוסר הוודאות והקושי בהחזקת שגרת החירום לאורך זמן.
אחרי שנערכים - להיאחז כמה שיותר בשגרה
ראשית, אני שואל את סמט כיצד נכון להתמודד עם החשש הביטחוני, מבלי ליפול לשאננות. תמי מציעה שלא לזלזל בסכנות אך מדגישה כי מלבד העירנות הבטיחותית, יש לנקוט דווקא עכשיו בצעדים מחזקי שגרה. "היערכות בסיסית לתרחישי חירום, שצריכה להתקיים ואני לא מזלזלת בה - יכולה להיות קצרה וממוקדת" היא מסבירה. "אחרי שנערכים, יש להאחז כמה שיותר בשגרה, ביצירתיות, שגרות של יום יום, כמו למשל: עבודה, התנהלות עם הילדים, יציאות, כל מה שאנחנו עושים בשגרה - להמשיך לעשות. אין סיבה לשבת בבית ולחכות למתקפה".
לדבריה, עיסוק יתר במתקפה ושבירת השגרה הם בעצמם יוצרים חווית מתקפה מתמשכת. "האפקט מגיע עוד לפני שבכלל המתקפה מתרחשת" היא מבהירה. "בעצם, כשיושבים בבית ומחכים למתקפה האפקט של הנזק כבר קיים". תמי ממליצה שלא להסתפק בהקפדה על הרגלי שגרה אלא גם לצאת באופן אקטיבי למפגשים עם החברה. "לא להיות לבד" היא מדגישה. "הלבד והבדידות הם רעים כאן. הם מציפים את החרדות ואת הקושי".
"התפקוד החברתי בהקשר הזה הוא חשוב, תפקוד חברתי נורמטיבי. פעילויות, יום-יום, יציאה לפארק מפגש עם חבר בבית קפה. כל השגרות שגם מפגישות אותנו עם אנשים וגם שומרות על שגרה ועל רצף. לא לקטוע רצפים - וגם לחלוק את הקושי ולא להישאר איתו לבד".
הרבנית תמי סמט, צילום: מכון באר אמונה
שלושה מעגלים שונים להתמודדות עם הקושי
תמי עוצרת לרגע ומציגה שלושה מעגלים שונים להתמודדות עם קושי. "מעגל ראשון הוא המעגל הפשוט של שיח עם חברים משפחה. מעגל שני מתמצה בבקשת עזרה ושיתוף של הקושי והתמודדות עם מעגלי תמיכה. המעגל השלישי - אם מרגישים מוצפים או תחת קושי מוגבר - הוא המעגל המקצועי, ויש הרבה עזרה מקצועית זמינה".
במסגרת עזרה מקצועית, תמי מציינת את המכון "באר אמונה" אותו היא מנהלת, אשר לדבריה, מחזיק במרכזי טיפול בפריסה ארצית. "המרכזים רתומים לסייע לציבור בתקופה הזו ונכונים לכל פנייה, לכל פנייה מכל קשת האוכלוסייה. יש מוקד חירום ואתר אינטרנט ייעודי".
כמטפלת בריאות הנפש, איך את מסכמת את השבועיים האחרונים תחת האיום האיראני?
תמי מתעקשת להתחיל דווקא מתחילת המלחמה. "כבר משמחה תורה, וודאי בחודשים האחרונים, כולנו חיים במובן מסויים בתוך טראומה שמתוכה גם נוצר המינוח המוכר לנו 'שגרת חירום', שהוא מינוח עם סתירה פנימית מובנית, שהרי שגרה וחירום הן מילים סותרות. הסתירה הפנימית הזו מבטאת בעצם את המציאות הלא נורמלית שבתוכה כולנו נדרשים לתפקד עשרה חודשים, אנחנו נדרשים לתפקד במקביל עם החזקה של 'החירום' והחזקה של 'השגרה'".
"כוחות הנפש שאדם מפעיל בשגרה שונים מאוד מכוחות הנפש שהוא מפעיל בחירום, המנגנונים הנפשיים הם אחרים ובעצם כולנו נדים ביניהם". אלא שההחזקה המקבילה שלי שני הכוחות מובילה לפיצול ובסופו של דבר גם לשחיקה. "הכוחות של כולם, אבל כולם, שחוקים מאוד" מעידה תמי.
אנחנו צריכים לייצר לעצמנו עוגנים אחרים מעוגן הוודאות
ובחזרה לשבועיים האחרונים ואיום המתקפה התלוי ועומד מצד איראן וחיזבאללה, תמי מביעה עמדה מסויגת על הדיווחים התקשורתיים על תקיפה מתקרבת ומציגה את ההשלכות. "השיח התקשורתי, שאני אפילו לא באה לדון אותו לשלילה, כי יכול להיות שהוא חשוב והכרחי בחוסר ודאות, לא מאפשר לחיות במנגנונים המדחיקים הנדרשים כדי לשמור על השגרה. הוא כל הזמן מחזיר את מצב החירום לקדמת הבמה ואז אנחנו רואים את ההתנפלות על שישיות המים וכן הלאה. במצב כזה הרבה יותר קשה להחזיק שגרה".
"תפקידה של התקשורת" מגדירה תמי, "לאזן בין ההכנה ההכרחית הנחוצה והנכונה לחירום, לבין הצורך לדבר על כך מחדש כל חמש דקות. בתקופה של חוסר ודאות, כל אחד מנסה למצוא עוגנים של ודאות" היא מסבירה. "הידיעה מתי תהיה מתקפה, הרצון לדעת - הוא רצון נורא טבעי, כי אם אנחנו יודעים שמחר תהיה מתקפה, אז אנחנו נערכים לזה בלו"ז ונערכים לזה רגשית. זה נותן לנו בדיוק את המענה לחוסר ודאות".
עם זאת, מסייגת תמי, "הצורך ליצור לעצמי עוגן של ודאות הוא למעשה עוגן מזויף, כי הוא לא אמיתי. בניגוד לליל הכטב"מים שבו הייתה לנו ודאות מסוימת וידענו שהטילים בדרך, כאן אנחנו מנסים לייצר משהו דומה - ואין אותו. במקומו, אנחנו צריכים לייצר לעצמנו עוגנים אחרים. והעוגנים האחרים הם העוגנים של השגרה, של הקשר עם אנשים שקרובים לנו. ואיזושהי מעטפת בטיחותית מינימלית שתביא לנו ביטחון מסוים.