הלב נחמץ מכל סיפור על הצעירים חסרי האונים שנטבחו בנובה, נרצחו באכזריות וחלקם גם נאנסו על ידי מחבלי החמאס המתועבים. לצד כל אלו שלא חזרו לביתם, אלפים הצליחו לשרוד את התופת ולשוב למשפחותיהם, אך גם תשעה חודשים אחרי - הם עדיין שם. תמונות המחבלים הפורצים אל תוך המסיבה, זעקות הכאב של החברים שאיבדו ברגעיהם האחרונים, שלוליות הדם סביבם והפחד המשתק שאי אפשר לשכוח. כמעט עשרה חודשים מהטבח הנוראי, והנובה ממש לא מאחורינו.
שיחה אחת עם ניצולה צעירה, מספר ימים אחרי שבעה באוקטובר, גרמה לאוליסיה קנטור להבין שהיא חייבת לעשות משהו. עד אז היא תרמה לעמותות רבות, אך המצוקה ששמעה באוזניה הובילה אותה להקים את מיזם "לב אש", גוף המקשר בין אנשי מקצוע (פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים לא קונבנציונליים) לניצולי נובה. "שמעתי ממנה על אובדן הדרך, על חוסר האמונה במדינה, ודרכה הכרתי עוד צעירים שניצלו והיו זקוקים לתמיכה", מספרת קנטור.
"אלו אנשים שראו את המוות בעיניים, הם לא מבינים איך אפשר למחוק את התמונות האלה מהעיניים ולהמשיך בשגרה"
אותה צעירה היא מעיין (שם בדוי), צעירה שיצאה למסיבה עם עוד שלוש חברות ברכב אחד. הן היו כולן עולות מארגנטינה ושותפות לדירה בתל אביב. כשהכול החל כולן התפזרו ומעיין מצאה בגז' של מכונית להתחבא בתוכו. במשך שעות ארוכות היא שמעה צעקות בערבית, קריאות "הצילו" ויריות, עד שצה"ל חילץ אותה. רק אחרי ארבעה ימים בהם שהתה אצל אמה התגלו הגופות של שלוש החברות שלה - היא היחידה שנותרה. "השגרה שלה התפוצצה", מספרת קנטור בכאב, "היא לא רצתה לחזור לדירה, היא לא ידעה איך להמשיך".
"ראו את המוות בעיניים". המכוניות ההרוסות בחניון רעים צילום: Chaim Goldberg,Flash90
המטרה של קנטור במיזם שלה הייתה לעזור לאלו שמרגישים שקופים. להעניק להם טיפול ותמיכה וגם לפנות לקהילה שלהם ולהסביר כיצד אפשר לעזור להם. "הגיל הממוצע הוא בין 25-35. אלו אנשים צעירים שראו מוות נוראי, את השטן בעיניים שלהם. הם לא יכולים לנשום, לא יכולים לישון, ולא מבינים איך אפשר למחוק את התמונות האלה מהעיניים ואיך להמשיך בשגרה. זה כמו ללמד בן אדם ללכת מחדש".
אמו של ניצול הנובה: "חייבים להקים צוותים שיעזרו. קשה? הנובה הייתה מאוד קשה"
דפנה דור היא אחת מאותם הורים שנאלצו להתמודד עם המצוקה הזאת ממש מול העיניים. בנה, אלעזר, ניצל מהנובה. "בימים הראשונים לא הבנו מה קרה", היא מתארת, "הכל היה כאוס גדול. אחרי חודש או חודשיים עשינו מפגש של הורי ניצולי הנובה, מתוך 4000 משפחות הגיעו 150 אנשים. אנשים עוד לא קלטו מה קורה. הבנו שאנחנו צריכים להיות גוף מאוחד כדי לייצג את עצמנו והקמנו את עמותת safe heart".
הבעיה, לטענתה של דור, היא שאין מישהו אחד שמאחד את כל הנושאים ומכוון את הניצולים והמשפחות. ויש לה גם פתרון: הקמת צוותים שכל אחד מהם ימונה על משפחה אחרת וידאג לכל צרכיה - בירוקרטיה של ביטוח לאומי, טיפולים, נסיעות ועוד. "קשה?", היא לא מתרגשת, "הנובה הייתה מאוד קשה". עוד היא מציינת: "משרד ראש הממשלה העניק למשרד הרווחה 20 מיליון שקלים לטיפול בניצולי הנובה ומשפחותיהם, משום מה אנחנו רואים שהכל התמסמס. שום גורם ממשלתי לא מרים טלפון ושואל מה שלומך ומה הבעיות".
לא יודעים איך להמשיך. למצולמים אין קשר לכתבה צילום: Yossi Aloni,Flash90
"במשרד הרווחה ביקשו שמות של 5 ניצולים שלא קיבלו מענה - נתתי 1,500 שמות"
כחלק מפעילותה בעמותה, נתקלה דור בסיפורים מזעזעים על ניצולי נובה שעזבו את העבודה, שטסו להודו והתרחקו מהמשפחה, אימהות שמתמודדות עם טראומה בעצמן. "ואולי גם האחים עברו טראומה כי האח עבר מה שעבר וכל הבית התערער? אולי האמא צריכה עזרה? אולי האבא?", היא מעלה נקודות שכמעט ולא זכו להתייחסות.
כשהגיעה לכנסת ביקשה לדבר עם מנכ"ל משרד הרווחה, וקיבלה תשובה שהפתיעה אותה במיוחד: היועצת טענה שדווקא יש מי שמטפל בדברים האלה, ושיש עובדות סוציאליות שכחלק מתפקידן מרימות טלפונים לניצולים. "הסברתי לה שמה שהיא טוענת זה מהפכני. יכול להיות שיש עובדת סוציאלית שמתקשרת פעם בשלושה חודשים ושואלת מה נשמע, אבל אפשר להסביר לה מה קורה ביום יום? היא ביקשה ממני שאתן לה חמישה שמות של ניצולים שלא התקשרו אליהם, אמרתי לה שאתן לה 1,500 שמות. אף אחד לא הרים את הכפפה להגיע לאנשים, למשפחות, לניצולים ולראות באמת מה קורה איתם".
פרופסור ירון זיו: "הם מרגישים אשמים שהם נותרו בחיים"
פרופסור ירון זיו, עובד סוציאלי, הספיק לעבוד לא מעט עם ניצולי הנובה במספר מסגרות שונות, ביניהם ביער הסודי בקפריסין. הוא מכיר היטב את הטראומות איתן מתמודדים השורדים, הפלאשבקים של המחבלים ושל חבריהם שנרצחו, ומודע גם לצורך שלהם בטיפול מסור. "יש מענה טיפולי, אבל הוא לא מספיק", הוא מודה, "הוא לא מלווה אותם בתהליך ההסתגלות של החיים. מנסים לעבד את החוויות הטראומטיות, אבל זה טיפה בים. זה לא מעוגן כמו הצבא, יש מערכת עם קב"ן וסדנת עיבוד לחימה. ניצולי נובה לא מוכרים כגוף".
מפגשים טיפוליים בחוות רונית לניצולי הטבח. "יש מענה טיפולי, אבל לא מספיק" צילום: Aloni Mor,Flash90
אחד הדברים הקשים ביותר שניצולי הנובה נאלצים להתמודד איתם, לדבריו, אלו רגשות האשם על כך שהם נותרו בחיים וחבריהם שהיו איתם נרצחו. לא בגלל התנהגות אבירית או גבורה אלא בגלל החלטה קטנה של פנייה ימינה או שמאלה, כשבשמאל התגלה צוהר לבריחה ובצד ימין חיכו מחבלים שרצחו את כל מי שהגיע למקום. לאחד מהניצולים איתו עבד זה אף גרם לנסות להתאבד. "זאת פציעה מוסרית", הוא מסביר, "כשלאדם קשה לחיות בשלום עם זה שהוא נשאר בחיים ומישהו מת במקומו, הוא חושב שאם הוא ימות זה יגאל אותו, הוא יהיה כמוהם, והוא לא יצטרך לחיות עם זה יותר".
הקושי העיקרי של הניצולים, מוסיף הפרופסור, הוא בחזרה למסלול החיים. "מי שהצליח להשתלב בלימודים, יותר קל לו. מי שהייתה לו עבודה קבועה לפני זה, יותר קל לו. מי שלא היה לו עבודה ולא היה לו לימודים - נופל בין הכיסאות בצורה מאוד מאוד חזקה".
ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר: "משרד הרווחה מספק מגוון רחב של מענים ושירותים לשורדי הנובה ובני משפחותיהם ועומד בקשר הדוק עימם וליווי צמוד מאז השבעה באוקטובר.
בימים אלו המשרד מרחיב את המענים במגוון תחומים לרבות תוכנית איתור, עו"ס ייעודיות לנושא, תוכניות השכלה, תעסוקה וליווי המשפחות. לקבלת סיוע ותמיכה ניתן לפנות למוקד 118 של משרד הרווחה".