אגם גולדשטיין אלמוג: "ביקשתן ממני: 'תספרי הכול רק שהוא לא ייגע בנו שוב'"

הקרנה מיוחדת של הסרט "זעקות ואז שתיקה" התקיימה אמש (ב') בכיכר החטופים בתל אביב. הסרט, השופך אור על פשעי המין האיומים שביצעו מחבלי חמאס בבוקר השבעה באוקטובר ובחטופים שעדיין מוחזקים אצלם, חושף את המציאות הבלתי אפשרית של 120 חטופים, אשר חלקם כבר אינם בין החיים. הנערה אגם גולדשטיין אלמוג, ששוחררה מהשבי לאחר 51 ימים יחד עם אמה ושני אחיה הקטנים, נשאה דברים בעצרת וסיפרה על ההבטחה שהעניקה לחטופות שעוד נותרו מאחור.

דבריה של אגם גולדשטיין אלמוג

"מאז שהשתחררתי אני נעה בין בכי על הקברים של אבא שלי ושל אחותי, לבין השמחה וההתרגשות העצומה על זה שאני בחיים, לבין המאבק עליכן והתמונה שלכן ברגע בו עזבנו אותכן. כבר כל כך קשה לי למצוא מילים, כל כך קשה לי לעמוד פה מול משפחות של חטופים, שחלקן משפחות של חטופים שפגשתי בשבי, כל כך קשה לחכות בתוך עולם של עליות ומורדות כל כמה שניות בודדות. אבל כל כך קשה לא לדבר. קשה לי לא לצעוק".

אני נתתי הכול בעזה, הייתי קמה בבכי, אמרתי לאמא שאין לי כבר כוח יותר, אני עייפה, המלחמה הזאת גדולה עליי. נתתי הכול והייתי שואלת את עצמי בשביל מה? בשביל מי? לקח לי זמן למצוא תשובה.
בשביל החיים, אתן הכול. אני חיה, צריכה לחזור למשפחה, צריכה לספר את הסיפור שלי, את הסיפורים ששמעתי. נתתי הכול מעצמי שם בעזה. נלחמתי. והן, נלחמות! איזה לוחמות! ממש ברגע זה, הן נותנות הכול. מכניסות לעצמן מחשבות טובות, מזכירות לעצמן שהן בחיים. אתם יודעים כמה זה קשה להזכירלעצמך שאתה חי כשהמוות עוטף אותך מכל כיוון?

לאובדן יש דרכי התמודדות. שלבים של הבנה, עצב, כעס לפעמים. אבל לזה שהסתכלנו בעיניים אחת של השנייה ואני הבטחתי לכן, הבטחתי לכן שאעשה הכול, הבטחתי לכן שעוד רגע אתן משתחררות,
לזה שהסתכלנו בעיניים אחת של השנייה וביקשתן ממני, תספרי הכול רק שהוא לא ייגע בנו שוב. לזה, לזה אין דרכי התמודדות. זה לא כתוב באף נייר, לא אצל שום פסיכולוג, לא כתוב מה עושים אחרי הבטחות בין שבויים, לא התמודדתי מעולם עם שברון לב כזה. לא מסוגלת יותר בין האבל והאובדן לנוע, גם בתחושה של פספוס והפקרה. לא מסוגלת שתתפספס העסקה.

הסרט הוא קשה אבל נוכל לעשות עוד סרט, עוד סרט בו המציאות היא שכל הנשים ששם חוזרות אלינו. פגועות וכואבות, אך אמיצות ונחושות להחלים ולהילחם. סרט בו כל החטופים חוזרים. זה יהיה סרט על מדינה שמתרוממת מהמכה הכי קשה שספגה. הסרט הזה הוא תזכורת שהם מחכים לנו כל כך. שיש את מי להציל.

תודה על ההזדמנות לספר את הסיפור שלי בסרט הזה, זה היה אחד מהדברים שהשאירו אותי חזקה בעזה, המחשבה שאוכל לספר, שלא אישאר עם זה לבד. תודה לכם בקהל שאתם מקשיבים לי, שאתם נלחמים עליהם. ומקשיבים להם גם כשאתם לא שומעים אותם. אני שומעת אותם, אתם הכוח שלהם. אתם התקווה.

הם נותנים הכול בעזה. אני מבטיחה. מחכים להם חיים טובים, הם יודעים. אנחנו כאן נילחם כל יום בשביל החיים שלהם. אל תתייאשו, תרימו את הראש, יש עוד הרבה להציל. כמה זה קשה לא לדבר, כמה שקשה לא לצעוק, כשאתם מדברים שם בלחישות. כמה זה קשה להילחם ולעשות הכול ולהישאר תקוע באותה מנהרה. וכמה טוב זה עושה לשמוע שאנשים מתאספים כי הם בעד השחרור שלך, כי הם רוצים להחזיר אותך הביתה.

תודה שאתם איתי בתקופה הקשה בחיי כנראה. תודה שאתם מקשיבים, מחבקים, מביטים.
תודה שאתם נלחמים על כל החטופים. הם רואים ומרגישים. אסיים בתקווה שהסרט הבא יהיה על מציאות בה כולם חוזרים. חזקים עם מבט לפנים".