כבר תשעה חודשים שהן מחזיקות את הבית. מבשלות, מכבסות, מקפיצות למסגרות, מנקות וגם עושות קידוש על היין בשבת. בין לבין הן דואגות לאחד שנמצא שם רחוק, מתפללות לשלומו ורק מקוות שיחזור כבר - אחרי שהחזיר את החטופים. הלוחמות בעורף לוחמות בשקט, לא בשדה הקרב, אבל למרות שהן ממש ממש עייפות הצלחנו לתפוס כמה מהן לשיחה קצרה.
טליה היא לא רק אמא לשלוש בנות שבעלה מגויס ולא רק תושבת הצפון ברמת הגולן, אלא גם בעצמה מטפלת רגשית ויועצת חינוכית שליוותה תלמידות שפונו מבתיהן, חלקם נהרסו מההפגזות. דניאל בעלה הוא תותחן ששירת במילואים בגבול עזה, חזר לתקופה ואז יצא לסבב ב' בצפון בזעורה, וכעת כבר לקראת סבב ג'. הוא בעצמו מנהל כפר נוער לבנות, וכשהוא חוזר מדי פעם הוא נאלץ לתמרן בין המשפחה לעבודה התובענית.
מה הכי קשה בזמנים שדניאל במילואים?
"לעבור את המלחמה הזו לבד עם הבנות. בהתחלה לא האמנתי שרצים למרחקים ארוכים, נתתי את כל הכוח ישר. בקלות יכולתי לבחור לעזוב את העבודה ונשארתי מתוך אחריות לצוותים, למשפחות ולתלמידים ואמונה גדולה בדרך. המשפחה שלי באזור ירושלים והמרחק הוא גדול, אמא הגיעה לשבועיים לעזור קצת אחרי ההלם של ההתחלה. תקופה מאד מלחיצה והזויה, בלי כמעט לישון בלילות. הייתי צריכה לג'נגל בין הבית, הבנות והצרכים הרגשיים, המשפחתיים והלימודים שיתפקדו, גם לרוץ לממ"ד וגם לעסוק בטיפול".
דניאל, טליה והילדות צילום: פרטי
"בבית התמודדתי עם פחדים של ילדות שלי, געגוע גדול לאבא ופחד מה יקרה לו, וסוג של תפקוד כאם יחידנית חד הורית. ברמה הפרקטית לארגן שבת לבד, לשים פלטה, לנקות ולבשל לבד, להסיע לשיעורי תורה וחוגים בהמשך, לדאוג להחזיר מהמסגרות, תשומת לב, כשברגיל דניאל מאד מעורב בעשייה בבית ובחינוך הבנות ואב השנה. זה לפצל את עצמך לכל כך הרבה שזה לא כל כך אנושי, מזמן הייתי אמורה לקרוס ובאמת לא מעט גם הייתי חולה השנה. איך שהוא שרדנו בתוך זה".
סיטואציה מאתגרת שזכורה לך במיוחד?
"מה שהוסיף על הקושי והכאב זה שסבא שלי שאול נפטר בגיל 92 בתחילת המלחמה והיה קשה לעבור את התקופה הזו. לא יכולתי להגיע לבית החולים להיפרד, היה חשש בכלל לצאת מהיישוב עד חנוכה והיה בלבול ועצב גדול של האובדן הפרטי יחד עם הכללי הלאומי. עברתי הכול די לבדי, מבלי לדעת מתי אראה את בעלי, האם הוא ישוב, איך הוא ישוב והמון שאלות וחוסר ודאות ברקע, יחד עם הדאגה לתלמידות ולצוות שעקורים מביתם. החדר שלי כיועצת בקריית שמונה ספג רסיסים מטילים שנפלו ממש מחוצה לו, תלמידות שהבית שלהן ניזוק, זה מטלטל".
"יש גם התמודדות כשהוא חוזר, ללמוד לחיות שוב ביחד ולדעת שזה רק בינתיים. אני השתניתי והוא השתנה וכשהגיע הוא לא נתן לעצמו מספיק חופש וחזר לצוות שלו ולתלמידות שגם היו זקוקות למנהל בשנה הזו, וצריך זמן לגשר על הכול. יש הרבה התמודדות גם עם הסביבה, שלרוב לא מבינה מה זה אומר שבעל לוחם ולא נמצא תקופה כל כך ארוכה, וציפיות מבחוץ שנראות ריאליות, אך לא מציאותיות לאמא מגויסת לביתה".
דניאל וטליה צילום: פרטי
מה הכי נותן לך כוח בתקופה הזאת?
"העשייה לאחרים, שגם נתנה לי. נתן לי כוח גם כשאנשים סביבי, אמנם בודדים לצערי, היו מתקשרים לשאול בשלומי. בעיקר הודעות מחממות לב ומחזקות, ארוחת ערב שפתאום הופיעה, עוגה או חלות לקראת שבת. פינוק פיזי ואפילו ברמת המילה טובה, 'אני פה', זה הרים אותי מאד. זה בסיסי ואנושי בעיניי. כשמישהו רואה אותך ואת לא שקופה, ולא בא בביקורת כשאת גם ככה מלאת ביקורת על עצמך כי את לא מצליחה הכול מאה אחוז כמו שאת רגילה".
"ככל שהמלחמה הלכה והתארכה נהייה יותר קשה להחזיק מעמד, כשאנשים התחילו לעמוד על הרגליים זה השלב שאני כבר התחלתי להתעייף, אבל ה' נותן כוחות".