מה ששבר אותי בשיחה עם יוני לוי, אביה של החטופה נעמה לוי בת ה-20, לא היה הגעגוע. גם לא הכאב, חוסר הוודאות או האכזבה מהממשלה. כל אלו שברו את ליבי, אך יותר מכל הייתה הגאווה בקולו של לוי כשהוא מדבר על "נעמונת" שלו. חשוב לו לדבר על המאבק, כמובן, ויש לו הרבה ביקורת על הממשלה, אבל הוא יכול לספר לכם במשך שעות כמה מדהימה הבת שלו. איזה ספורטאית מוצלחת היא הייתה, כמה היה חשוב לה לתרום, איזו חזקה היא. דקות ארוכות מהשיחה שלנו הרעיף מחמאות על בתו.
נעמה לוי ואביה צילום: פרטי
הנה רק חלק קטן ממה שסיפר לי עליה: "נעמונת היא הנערה הכי מתוקה שיש. זאת כזאת גאווה בתור אבא, שיש לך בת כזאת. וכשמה כן היא - נעימה. מאירת פנים. יש לה את התמימות, אבל גם את הרצון שיש לבני נוער להפוך את המקום הזה לטוב יותר. היא רצתה גם בצבא לעשות דברים משמעותיים והייתה גם ספורטאית מאוד רצינית בתחום הטריאטלון, ואחרי זה בטניס. נערה מקסימה, עדינה, אבל יחד עם זה גם נחושה וחזקה, עם עמוד שידרה. אנחנו מקווים שזה מה שייתן לה את הכוחות ואת היכולת לעבור את הזמן הזה".
הנערה המקסימה הזאת שמתאר לוי נחטפה יחד עם עוד 6 תצפיתניות מבסיס נחל עוז בשבעה באוקטובר. כמעט תשעה חודשים חלפו, וחמש מהן עוד שם. "תשעה חודשים זאת בדרך כלל נקודת ציון של לידה, של חיים", מציין בכאב לוי, "בכלל, הזמן הוא מאוד מאוד ארוך. אי הוודאות, חוסר האונים והתסכול, הגוף והנפש חווים את זה לאורך זמן. אבל אז אתה אומר - פה קצת קשה לנו ועצוב לנו, אבל מה הן עוברות? זה עוד יותר מכה בפנים".
נעמה לוי לצד משפחתה צילום: פרטי
בימים האחרונים עולות שוב שמועות על אפשרות לעסקת חטופים מול חמאס, ולוי מייחל שהפעם זה יקרה: "זה שביב תקווה, אבל גם הרבה חששות שזה עוד פעם לא יצלח. בגלל שזה קרה עוד פעם ועוד פעם, לומדים גם לא לפתח ציפיות". לא מזמן ציינה הצעירה את יום הולדתה ה-20, וזו הייתה נקודת ציון נוספת בחודשים הארורים האחרונים. "ציינו כבר את חג הפסח, שמסמל חירות וחופש. בחג החנוכה חיכינו לניסים. כל פעם אמרנו - עכשיו זה חייב לקרות. אז כן, יום ההולדת כיווץ את הבטן יותר מהרגיל. זה גיל של חופש, של להתחיל את החיים ולכבוש אותם, ואיפה שנעמה נמצאת - זה בדיוק ההפך".
את סרטון החטיפה של נעמה קיבל כבר בצהרי שמחת תורה, אבל צפה בו רק לאחר שבועות. את הסרטון הנוסף, שפורסם לפני כחודש, מצאו מאוחר יותר. "רצינו לצעוק במקום הבנות שלנו ולהחזיר את הנושא לסדר היום", הוא מסביר את ההחלטה לפרסם את התיעוד לציבור, "הרגשנו שקצת התרגלו למצב הזה. יש אמפתיה והזדהות, אבל נעלמו הדחיפות והבהילות להגיע למשא ומתן. הייתה לנו התלבטות מאוד קשה, כי הבנות נראות במצב לא אנושי, כל כך רגיש וכל כך חשוף. אבל האפשרות שנתרגל למצב הזה הפחידה אותנו יותר מהחשיפה".
לפני עליית העונה הנוכחית של "האח הגדול" ברשת 13 פורסם קמפיין עם תמונתה של לוי מאותו הסרטון המזעזע תחת הכותרת "האם תתאהבו בנעמה?", כמחאה על עליית תכנית ריאליטי בזמן שחטופים עוד בשבי. "הרעיון היה לעורר סוג של פרובוקציה", מודה לוי, "אי אפשר לנרמל את המצב, וכל מיני שטויות ותכניות ריאליטי ממשיכות כרגיל כשיש עוד חטופים. זה היה ניסיון לזעזע - לא לשכוח ולחזור לראות 'האח הגדול' כאילו החיים שלנו נורמליים".
מתי בפעם האחרונה קיבלתם אות חיים מנעמה?
"לפני בערך חודשיים, אמרו שיש אות חיים בלי שום מידע נוסף".
וזה נותן עוד אופטימיות ותקווה?
"כן, זה מעודד. יחד עם זה, זה רק אות חיים, אנחנו לא יודעים שום דבר על מיקומה, על מצבה. זה לא נותן שקט".
ולראות חטופים שמשתחררים בפעולה מבצעית, כמו נועה ארגמני לא מזמן, גם עוזר?
"לפי מה שאנחנו מבינים, רוב החטופים כנראה נמצאים מתחת לפני הקרקע, מי שחילצו היה מעל פני הקרקע. אחרי כל חילוץ כזה השמירה נהיית יותר קפדנית. מצד שני, זה כל הזמן קיים, החלום הזה שפתאום יתקשרו ויודיעו שנעמה חולצה. אבל כשבוחנים את זה ריאלית, מבינים שהסיכוי לא גבוה, שוחררו כך 7 חטופים מתוך 250, זה טיפה בים".
נעמה לוי צילום: פרטי
אתה מאוכזב מההתנהלות של הממשלה?
"כן. התפקיד הראשון של מדינה זה לדאוג לאזרחיה. ואם אחרי תשעה חודשים הם עדיין לא מצליחים להחזיר אותם, אז זה תעודת עניות. גם עכשיו, מכניסים שיקולים פוליטיים ולא תמיד ענייניים. המדינה נכשלה בלשמור עליהם בשבעה באוקטובר, עכשיו הם צריכים לסדר את זה. קדושת החיים הוא ערך כל כך חשוב, ואנחנו מאבדים את זה".
כשאני שואלת אותו האם הוא מצליח לנהל איזו שהיא שגרה בתוך המאבק הזה, שנמשך חודשים ארוכים, אני מרגישה בקולו שהוא קצת מתנצל. "אני מנסה, לא מאוד יוצא לי, לא מאוד מצליח. מנסה מדי פעם ללכת לעבודה, לעשות דברים עם שאר הילדים, לא כל כך בהצלחה. כל החיים בהולד".
תשעה חודשים זה המון זמן. מה מחזיק אותך?
"אני חושב שהדבר המרכזי הוא שאני נלחם על חיי הבת שלי, אין לי את הפריבילגיה לאבד תקווה או להפסיק להילחם. אני נלחם להציל את הבת שלי ואין דבר יותר חזק מזה, וזה נותן תעצומות נפש וכוחות. אם היא לא מוותרת שם, גם פה לא מוותרים ולא מרימים ידיים. אם לנו עצוב וכואב וקשה, אז בטח לה יותר".
לסיום, אני שואלת את לוי מה הציבור יכול לעשות כדי לעזור. "אם יש עצומות לשחרור - לחתום. אם יש עצרת- להגיע. אלה לא מחאות, זה רצון שהקול הזה יישמע. זה לא צריך להיות קול בוטה, רק להזדהות עם המטרה הזאת. לתת למנהיגים את התחושה שאנחנו רוצים לחזור לערכים היהודיים של קדושת החיים, שזה בראש סדר העדיפויות. יהיו החלטות קשות וכואבות, אבל אלו ההחלטות הנכונות - בלעדיהן לא תהיה לנו תקומה".