רות אלטשולר גדלה והתחנכה בלוד במשפחה דתית לאומית. כשהייתה בת 15 התאשפזה לראשונה בחייה, אחרי פגיעות עצמיות וניסיון אובדני ראשון. אחרי עשור קשה וכאוב, התאשפזה במחלקה לבריאות הנפש בנס ציונה ואובחנה בדיכאון ואובדנות. מאז עזבה את אורח החיים הדתי וגם יצאה מהארון. "בעשור האחרון התבקשתי שוב ושוב לתאר את הקורות איתי בכל מפגש עם גורם מטפל עד שהתנתקתי מהם באופן רגשי", סיפרה על גב ספר השירים שהוציאה, "חדר המתנה".
הספר "חדר המתנה" יגרום לכם להבין מה זה דיכאון
"הדכאון והעצב שכיסו כל פינה בחיי לא אפשרו לי להרגיש ולחוות את המשמעות של מה שיצא מפי. באמצעות הכתיבה למדתי מחדש להתחבר לרגשות שלי ולעצמי. את הספר כתבתי, ערכתי והוצאתי במהלך אשפוז ארוך ואינטנסיבי שבשעת יציאת ספר זה לאור אני עוד בעיצומו. תהליך העריכה היה טיפול בפני עצמו - לגעת ולנתח שירים שמדברים על מה זה עבורי להיות דכאונית ואובדנית, על חוויות האשפוז, על הבדידות והכאב".
"כתבתי את הספר מדם ליבי ולכל מילה בו יש משמעות גדולה עבורי, אבל כל רצוני בכתיבת ספר זה הוא להשמיע את קולם של אלה שאינם או שאינם יכולים לדבר בעצמם. להיות קול לאוכלוסייה שקופה. לסדוק את הסטיגמה". אין ספק שמי שהתמודד עם אתגרים דומים לאלו של אלטשולר יחוש הזדהות עמוקה מקריאה של שיריה, אבל דווקא מי שלא - ייחשף לעולם כואב שטרם הכיר. כתיבתה נוגעת, אינטימית, כואבת ועמוקה, וחושפת את הרגשות הכי אישיים ואפלים.
כריכת הספר "חדר המתנה" צילום: ללא
הבאר/רות אלטשולר
האבנים שחוקות ומשופשפות.
הן השחירו במשך הזמן,
הדלי חבוט ומלא שקעים,
החבל מדובלל ומרוט.
הבאר הזו ראתה שנים טובות יותר,
מפינתה היא צופה בגדר התיל
שסוגרת עליה ועל הסובבים אותה.
היום כבר דולים ממנה מים במשורה
מחשבים כל טיפה שלא תאבד.
והבאר - כמעט התרוקנה.
פעם דמעותי מלאו את הבאר עד גדותיה,
היום הדלי נחבט בקרקעית היבשה.
במקום לבכות אני פוערת את פי
מחכה לצעקה שתבוא.