את שמו של שחף ברגשטיין ז"ל לא הכרתי עד לשיחה שלי עם בת דודתו, מיכל ארליך. שחף נמנה עם למעלה מ-1,000 אזרחים שנרצחו בשבעה באוקטובר, ומשפחתו הצטרפה גם היא למעגל השכול לצד רבים כל כך. מאז אותו יום ארור ארליך (31) משתדלת לדבר על בן הדוד מצד האמא כמעט בכל מקום, ומתגעגעת על אף שלא היו רגילים להיפגש מדי יום.
"בשעה 12:00 שלחתי לו הודעה - היא נשארה עד היום עם וי אחד"
משפחת ברגשטיין מתגוררת בקיבוץ עלומים, אך שחף בן ה-33 גר בשנים האחרונות לבדו במגורי הסטודנטים בכפר עזה. ב-12:00 בצהריים ארליך המשרתת בקבע סימסה לו כדי לברר את מצבו - הודעה שנותרה עם וי אחד. "השיחה האחרונה איתו הייתה בשמונה בבוקר", משחזרת ארליך, "שחף היה בממ"ד, אמר לחבר שהוא לא יכול לדבר וניתק". הלחימה בכפר עזה נמשכה ימים אחרי השבעה באוקטובר ולמשפחה לא היה מושג מה קורה עם שחף. רק ביום שישי של אותו השבוע נודע להוריו כי הוא נהרג באותו היום, וההלוויה התקיימה במוצאי השבת.
עד עכשיו המשפחה לא לגמרי יודעת מה היה שם. "אנחנו יודעים שהוא נהרג בממ"ד שלו בבית, הדלת הייתה פתוחה. למזלנו הבית נשאר שלם, לא שרפו אותו. בבניין של שחף יש אופציה לעלות לגג והמחבלים רצו להגיע לשם כדי להשיג שליטה גאוגרפית".
שחף ברגשטיין ז"ל צילום: באדיבות המשפחה
"יש לנו הרבה זיכרונות ילדות ביחד"
הקשר של ארליך וברגשטיין ז"ל היה קשר של בני דודים מיודדים. "אולי לא יצא לנו לדבר הרבה ביום-יום ולהיות חברים הכי טובים, אבל מאוד מאוד אהבתי אותו", היא מספרת בגעגוע, "הוא בחבורת בני דודים של שכבת הגיל שלי, יש לנו הרבה זיכרונות ילדות ביחד. בקיץ האחרון, ביולי, עשינו מפגש של כל בני הדודים - זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. שנינו רווקים אז הצעתי לו פעם מישהי והייתה לנו שיחה סביב הנושא הזה".
את המשפחה המורחבת שלהם היא מתארת, לפחות עד השבעה באוקטובר, כמלוכדת מאוד. "המשפחה שלי הייתה כמו פאזל יפה שמורכב מהרבה צבעים וציורים, ופתאום חלק אחד בפאזל נעלם אז התמונה כבר לא כל כך יפה כמו שהיא הייתה. זה מאוד טלטל אותנו - לראות פתאום את דודים שלי מאוד עצובים ואיך זה משפיע על כל אחד בצורה אחרת. מאז אנחנו משתדלים לעשות מפגשים לזכרו פעם בכמה חודשים. הוא מאוד אהב לטייל אז אנחנו מטיילים לזכרו ומדברים עליו".
"לא ישבנו שבעה, היינו בתפקיד להיות שם בשביל הדודים, אבל בסוף גם אנחנו איבדנו בן משפחה"
אחרי מספר חודשים, נחשפה ארליך למיזם מיוחד: בעיריית ירושלים הזמינו דודים ובני דודים שאיבדו בני משפחה לערב לקראת יום הזיכרון, אליו נרשמו למעלה מ-200 אנשים. האירוע הזה גרם לארליך לפתוח קבוצת וואטסאפ לכל מי שאיבד קרוב מדרגה שנייה. "לא ישבנו שבעה, היינו בתפקיד לשמור ולחזק ולהיות שם בשביל הדודים, אבל בסוף גם אנחנו איבדנו בן משפחה", היא מסבירה, "יחד עם האובדן שלו משהו הפר את האיזון הנורמטיבי של משפחה רגילה".
שחף ברגשטיין ז"ל צילום: באדיבות המשפחה
אני שואלת אם הרגישה שיש מקום לאבל שלה והיא משיבה בחיוב. "אני חושבת שזה מאוד תלוי בסביבה שבה אתה נמצא, הסביבה שלי מאוד תומכת ומכילה. יש לי מקום לדבר עליו ולשתף מחשבות וזיכרונות. לאט לאט גיליתי על עוד אנשים שאיבדו בן דוד אז אני לא מרגישה חריגה שאיבדתי בן משפחה מדרגה שנייה. אני יודעת שכל הרגשה היא לגיטימית כי גם כשזה לא אח והורה זה עדיין יכול לתפוס מקום מאוד מטלטל בנפש. לי היה יותר קשה לישון בהתחלה, עכשיו אני יודעת שזה חלק מהתסמינים וזה בסדר ולגיטימי. כל אחד לוקח את המוות והאובדן בצורה אחרת ויש מקום לכל תחושה".