יגל הרוש הוא אחד האמנים המסקרנים ביותר בשדה התרבות והמוזיקה הישראלית. הוא נולד בדימונה, חזר בשאלה, חזר בתשובה והתחבר למסורת הפיוט והשירה המסורתית. לפני כשמונה שנים הוא הוציא את "שיר ידידות", אלבום משירת הבקשות של יהדות מרוקו, ואחרי המלחמה כתב קינה למאורעות שמחת תורה בשם "קינת בארי" שזכתה לתהודה רבה. בראיון עם "חדשות כיפה" מספר הרוש על הקינה, על תפקידם של אנשי התרבות בימים אלה ועל האופטימיות שלו.
-
עוד באותו נושאהקסם של יגל הרוש: לעצום עיניים ולהרגיש בספרד של תור הזהב
10/11/22 15:00
עבודת הקינה: "אחרי שהעין נשטפה בדמע היא צלולה יותר למצוא מקורות נחמה ותקווה"
קינת בארי פרצה את גבולות בית הכנסת ולהרוש יש הרבה מה לומר על קינה, קינות ומה החברה הישראלית יכולה ללמוד מהן. "קינה היא לא רק בכייה על העבר. ודאי שיש את האלמנט הזה: לתת מילים לכאב, להגיד מה איבדת, למלל חוויה. אבל בסוף כל קינה מופיעה נחמה". לדעתו, הנחמה היא רכיב מהותי בקינה. "זה מגיע עד כדי כך שיהודי מרוקו מתלבטים האם לשיר את הבתים האחרונים של הקינות בערב תשעה באב כי הם ממש מנחמים".
האזינו לקינת בארי:
הרוש טוען שהמהלך הפסיכולוגי של הקינה הוא לפרוק את הכאב, אבל הפריקה הזו נותנת כוח למצוא נחמה. "אחרי שהעין נשטפה בדמע היא צלולה יותר למצוא מקורות נחמה ותקווה. העבודה של קינה היא לא רק בכייה על העבר, אלא היכולת לשרטט עתיד טוב יותר. בכל קטסטרופה יש אפשרות לצייר עתיד טוב יותר. לצד האבל, בד בבד, להתחיל לדמיין ולנסח אופק בריא וטוב יותר. בכייה בלב מצד אחד, ושמחה באותו הלב מצד שני".
כוחו המרפא של הפיוט
הלחן של הרוש לקינת בארי הוא לחן של קינה מתשעה באב, לחן שבמסורת יהדות מרוקו מושר גם בתיקון הגשם בשמחת תורה. "רבי לוי סודרי אמר לי בשם סבו, רבי שלום סודרי, שבחרו בלחן של קינה כדי שליבו של אדם לא יהיה גס. אחרי סוכות, שבעה ימי שמחה, צריך לשבר את הלב בבקשה על הגשם והקינה עוזרת לזה לקרות".
ואיך מצליחים לשלב במציאות שלנו את כוח הריפוי שיש בקינה?
"אנחנו אומרים לקהל שנבצע את קינת בארי אבל גם ננסה להמתיק אותה חזרה לתיקון הגשם. אנחנו מנסים לחזור חזרה לרגע הזה של תיקון הגשם, שהידיעות הקשות התחילו לזרום, לחזור לרגע הזה ולתקן אותו. יש בזה הצצה לתפיסה של הפייטנים את כוחו של הפיוט כמשנה מציאות: לחזור חזרה לרגעים הקשים דרך הניגון ולתקן אותם, לחוות אותם אחרת דרך האותיות".
יגל הרוש בהופעה | צילום: גיא זגרון
"חשוב לי להראות שקיימת האופציה של כתיבת פיוט"
הקינה שכתב הרוש מובילה אותנו לדיון מעניין על מסורת, מסירה והאתגר שגלום בהן. הרוש מספר שזו דילמה שלא מרפה ממנו. "מצד אחד, אם אני אמסור את הדבר כמו שהוא יש סיכוי שהוא הופך להיות לא רלוונטי, אז זה התאים בתנאים מסוימים והיום כבר לא. מצד שני, לעיתים ההתאמה לנמען הופכת להיות חטא למסירה, אולי כבר שיניתי מידי ולא הייתי נאמן. אני אף פעם לא יודע להגיד לך איפה הייתי נאמן למסורת שאני מוסר ואיפה יכול להיות שקצת הרחקתי לכת".
בשבוע הבא יקיים הרוש מופע בשם "ידד שינת עיני: משירת האהבה הלילית של יהודי מרוקו" עם אנסמבל שיר ידידות ואביב בכר, בהפקת בית הקונפדרציה בספרייה הלאומית בירושלים, ולמרות האתגר שבמסירה הרוש לא מהסס גם לחדש. "בהופעה לא נבצע רק פיוטים שנכתבו אז. חשוב לי להראות שהאופציה של כתיבת פיוט, האופציה של לחשוב על המציאות שלנו מבעד לפיוט, למדרש, לתנ"ך, בצורה פואטית, זאת אופציה קיימת".
חיבורים מוזיקליים: "ב-15 שנים האחרונות אנחנו נמצאים בעקבתא דמשיחא"
"אחד הדברים הכי מדהימים בעיניי אצל מוזיקאים היא היכולת לראות תהליכים תת-קרקעיים שקורים בחדר החזרות. אם על פני הקרקע נראה שהחברה מתפלגת ונקרעת, אז חדרי החזרות של המוזיקה הישראלית מספרים סיפור אחר לגמרי: ככל שהקרע על פני השטח יותר מעמיק, כך קצוות הולכים ונפגשים והחיבורים במוזיקה הישראלית נעשים יותר ויותר מדהימים", אומר הרוש. "ב-15 שנים האחרונות אנחנו נמצאים בעקבתא דמשיחא במובן הזה".
אביתר בנאי, רביד פלוטניק ויעקב אסרף, 2020 צילום: Noam Revkin Fenton\ Flash90
הרוש קושר בין חידוש לחיבור. "כשברי סחרוף מבצע את אבן גבירול עם גיטרה חשמלית פתאום אתה שומע את הרוקריות והמחאה שיש בטקסטים שלו. העבודה של אנשי תרבות זה לשקם וליצור זיקות בין מושגים שונים. להזמין כל ציבור וציבור לתת את הפרשנות שלו למסורת. לפעמים יהיו פירושים שהאוזניים שלך לא יוכלו לסבול, אבל זה חלק מהתהליך של להקים את בית המדרש הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל. יש לי אמונה פשוטה שהמאור שבה ישיבנו למוטב".