בכל פעם שאני עוברת בשער יפו בדרכי לכותל עומדת בפניי התלבטות: האם להמשיך את הדרך ברובע היהודי או לקצר את ההליכה דרך הרובע המוסלמי? לרוב הפחד מכריע אותי, אני מגבירה את המוזיקה באוזניות ובוחרת בדרך הארוכה והבטוחה יותר. עבור טל פרידמן (43), אמא לשלושה ילדים, הדרך השנייה היא הדרך הביתה - הבית שנמצא ברובע המוסלמי.
מגורים באזור רווי פיגועים לא זרים לגמרי לפרידמן, שגדלה בשומרון, וכך גם השהות לצד ערבים כמי שעבדה איתם בבתי חולים ובמשרד הפנים. ובכל זאת, גם היא לא תיארה לעצמה שתגדל את ילדיה (6, 2 וחצי שנה) ברובע המוסלמי. עוד הרבה לפני שהתחתנה עם בניה הוא התגורר בדירת הרווקים היחידה ברובע שהפכה בהמשך לביתם החדש, ואליה הם הגיעו היישר מהחתונה. "זאת הייתה דירת הרווקים שאף אישה לא הסכימה להיכנס אליה", מספרת פרידמן, "אני גרה בבית הכי מורכב ברובע המוסלמי. הרובע בנוי לפי מתחמים ובכל בניין יש כמה משפחות יהודיות - אצלנו יש 3 משפחות ערביות, ואנחנו".
משפחת פרידמן צילום: פרטי
"כשאני באתי חשבתי שמה שקשה זה הערבים"
החיים ברובע המוסלמי מעולם לא היו חלומה של פרידמן, אך היא הסכימה ללכת עם החלום של בעלה. בניגוד לנשים אחרות עם עיניים נוצצות וטעמי גאולה בפיהן, פרידמן לא מתכחשת לאתגרים היום-יומיים. "אני מאמינה באידיאל, אבל מאוד קשה", היא מודה. הקושי עליו היא מדברת לא נוגע דווקא למורכבות הביטחונית, אלא בעיקר לקושי הלוגיסטי. "אנשים לא מבינים מה זה לגור פה. יש מלא מדרגות, כמו ברובע היהודי, אבל את לבד. כשאת רוצה לשלוח את הילד לחברים את צריכה ליווי, ולא תמיד יש, אז את נאלצת לרדת 10 מדרגות עם שני תינוקות על הידיים ואז לעלות 10 מדרגות לשכנים ושוב בחזרה".
האוטו חונה במרחק 7 דקות הליכה מהבית, וכשגשם יורד בחורף המעבר עם שלושה ילדים מאתגר במיוחד. בתחילת המלחמה, היא מספרת, העבירו את המעון למרחק של 70 מדרגות מביתם. בעודה בחודש השביעי להריונה נאלצה לעשות את הדרך כל בוקר וכל צהריים. "כשאני באתי חשבתי שמה שקשה זה הערבים", היא חצי צוחקת, "בהתחלה הלכתי רק עם ליווי, מאבטח מלפנים ומאחור, אבל כשהבן שלי עלה לגן הבנתי שזה לא אפשרי. בליווים אוספים את כל הילדים מהאזור, דרך של 15 דקות יכולה לקחת 45 דקות, אז הפסקתי ללכת עם ליווים. בתקופות יותר לחוצות אני לוקחת".
ליווים לגן. "דרך של 15 דקות יכולה לקחת 45 דקות" צילום: פרטי
"השכנה צריכה להזמין מאבטחים כדי לשלוח את הילדה שלה להביא לי ביצים"
כשאני שואלת אם לא מפחיד להסתובב לבד ברחוב, היא משיבה: "מפחיד זה עניין של הרגל", אך מסבירה שזה משתנה בזמנים מתוחים. "כמה שעות אחרי שהתחילה המלחמה כל נשות המגויסים נסעו להורים. חזרתי אחרי חודש ושבוע והשכנים לא נתנו לי לישון בלילה לבד. בשמחת תורה הלכתי לכותל וראיתי מג"בניקים שאמרו לי 'מה את עושה פה? מלחמה, תחזרי הביתה'. אמרתי 'מלחמה? אני לא חוזרת הביתה'. ביום יום הערבים רגילים אלינו ואנחנו אליהם, אבל כשיש מלחמה או מתח בטחוני אז מפחיד".
איך היחסים עם השכנים? אפשר לרדת לבקש ביצים?
"לא, לא מבקשים. בקטע הזה לי מאוד קשה, כי לכולם יש לפחות עוד יהודי אחד במתחם. אצלי זה סרט. אני צריכה לבקש ממישהי לשלוח ילד, ומה זה לשלוח ילד? היא צריכה להזמין מאבטחים כדי לשלוח ילד שיביא לי 2 ביצים".
ובכל זאת, קיים איזה שהוא יחס: "מהנהנים ברחוב לחלק מהאנשים כי מזהים פרצופים. אצלי זה מצב שונה כי אני ממש גרה איתם. כשהגעתי התייחסו אליי מאוד מגעיל, כמו שהיו מתייחסים לבחורים. כשהתחלתי את ההיריון הראשון הרגשתי שמשהו מתרכך אצל הנשים, התחילו לקרוא לי 'אום-שלמה'. המבוגרות מגעילות, אבל הצעירות שרואות אותי ברחוב אומרות שלום, פעם הן אפו פיתות והביאו לי. אבל בסופו של דבר הם שונאים אותנו, אני שומעת את הילדים צועקים 'אל יהוד' כשאנחנו באים".
"עזבו את הערבים, תראו כמה מדרגות יש פה" צילום: פרטי
"אני משתדלת לנסוע הרבה להורים שלי בשומרון, שיהיה להם מרחבים"
את לא תשלחי את הילד שלך לרחוב לבד. זה לא מחיר גדול לשלם?
"מחיר", היא משיבה, והשתיקה הארוכה שמגיעה אחרי תשובתה אומרת הכל. "אני מרגישה שזה מחיר קשה, כן", היא ממשיכה לאחר מחשבה, "אני משתדלת לנסוע הרבה להורים שלי בשומרון, שיהיה להם מרחבים, שיוכלו ללכת מבית לבית. יש גן שעשועים קטן צמוד לחומות, יש קצת מרחבים וקצת חול, אבל זה לא כמו ללכת בין הדשאים ביישוב".
צובט לך שלא יהיה להם את מה שלך היה.
"נכון. אבל יש להם הרבה דברים שלנו לא היה. מסיבת הסיום בגן של הבן שלי הייתה על נוף הכותל. ביום הזיכרון הם עולים על אחד הגגות, עומדים וצופים על הכותל בצפירה ואחר כך הולכים לצפות במשמר הכבוד מתחלף. יש להם חוויות שלנו לא היה בתור ילדים, אז משתדלים לשמוח בשבילם על מה שיש להם".
איזה תגובות את שומעת הכי הרבה כשאת מספרת איפה את גרה?
"רוב האנשים אומרים 'ואי, בין הערבים?'. לאנשים מהשומרון אני עונה שפחות מפחיד להסתובב פה מאשר לנסוע להורים שלי. לחברים השמאלנים אני אומרת 'תהיו גאים בי, אני חיה בדו קיום'. ולאנשים שמגיעים לכאן להסתובב ומופתעים אני אומרת 'עזבו את הערבים, תראו כמה מדרגות יש פה'".
"אני מרגישה שזה מחיר קשה, כן" צילום: פרטי