יום הזיכרון תשפ"ד ברקע המלחמה הקשה: בטקס יום הזיכרון הממלכתי ברחבת הכותל המערבי, הנשיא יצחק הרצוג עלה לנאום עם בגד קרוע. "שנת אבל לאומי".
"אני עומד כאן, ליד שריד בית מקדשנו, בבגד קרוע", אמר הנשיא. "הקרע הזה – סימן הָאֲבֵלוּת היהודי, הוא סמל לאבל ויגון של עם שלם בשנה זו - שנת אבל לאומית. סמל לקרע מדמם בלב העם. קרע בליבה של מדינת ישראל". בהמשך פנה לחטופים ובני משפחותיהם: "לכל אורך הימים הלאומיים האלה, אנחנו לא שוכחים לרגע שאין גדולה ממצוות פידיון שבויים. כל העם אתכם! אנחנו חייבים לגלות אומץ ולבחור בחיים. לא לנוח ולא לשקוט עד שישובו כולם הביתה".
"לפני מספר לילות, עליתי שוב להר הרצל. מצאתי את עצמי פוסע בין הקברים, בהכרת תודה ובחרדת קודש. מרגיש בעוצמה יוצאת-דופן את החיבור העל-דורי בין החלקות. חיבור של געגוע ושל גבורה, של כאב ושל תקומה. חיבור של רוח לחימה – "שבכל דור ודור". חיבור בין חלקה 9 מתש"ח, לחלקות הנופלים בלטרון ובמתלה, בגבעת התחמושת, בסיני וברמת הגולן, בבופור, בבינת ג'בל, בשדות הקרב האחרים, הרבים מספור, בפעולות ביון ומודיעין, ובפגועי הטרור מאז שחר הציונות ומשם לקברים החדשים והרבים בהר הרצל – שהתווספו ולמרבה הכאב עדיין מתוספים, בחלקות, כן, חלקות ברבים של חללי המערכה הכבדה הזו".
"'החיילים שלי שם ואני צריך להיות שם', כך אמר אלוף-משנה יהונתן שטינברג לרעייתו, בבוקר שבעה באוקטובר. יוני, מפקד חטיבת הנח"ל, נתקל בדרכו דרומה במחבלים. הוא נהרג כשנלחם בגבורה, ונטמן בחלקה החדשה בהר הרצל. 'הדבר הכי גדול שאפשר לעשות זה לשמור על עם ישראל', השאיר יוני דברים בהקלטה לבנו. ממש לצידו אני רואה את קברו של אלוף-משנה רועי לוי – מפקד היחידה הרב-מימדית. רועי שנפצע אנושות במבצע צוק איתן השתקם, חזר ללחימה, ואף זכה להשיא משואה ביום העצמאות ה-70".
"באותו בוקר-שבת שחור הוא יצא, כמו יוני, מביתו, ודהר לקיבוץ רעים. הוא נלחם נגד האויב, עד שנורה ונהרג. יוני ורועי הם דוגמה למפקדים ההולכים בראש, כעמודי אש לפני המחנה. כשראיתי את קבריהם זה לצד זה, לא יכולתי שלא להיזכר בכל כך הרבה מפקדים גיבורים שאיבדנו במערכות ישראל. מפקדים שהסתערו בראש הכוח, ושילמו את המחיר הנורא מכול".
"מאות רבות של אזרחים נפלו בשבעה באוקטובר ובמערכה כולה. וברוח תפילת "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" שנאמרה ביום הכיפורים – ימים ספורים לפני האסון הנורא - אנו מקוננים ביום הזיכרון הזה על כל הנרצחים והנופלים – אזרחים וחיילים: מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ"ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ, מי במרעה ומי במסיבה, מי במרכז הקניות ומי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור. לנצח, לנצח נזכרם".
"הרעות נשאנוך בלי מילים". ועכשיו הרעות נושאת אותנו – ומפיחה רוח לחימה בחזית ובעורף. למשל הרעות בין מג"ד גולני, סגן-אלוף תומר גרינברג, יליד כפר סבא ואיש ההתיישבות בבקעה, שאת קברו אני רואה בהר הרצל – פסע מחלקת הלמד הא – "מַחְלֶקֶת הָהָר האילמת"; למג"ד השריון, סגן-אלוף סלמאן חָבָּקָה הטמון ליד ביתו בכפר הדרוזי יאנוח ג'ת. בשבעה באוקטובר שניהם, סלמאן ותומר – לחמו בגבורה בקיבוצים – תומר בכפר עזה ונחל עוז, וסלמאן בבארי. שניהם נפלו בקרבות ברצועת עזה. "כאן סלמאן, אני פה... האם אני יכול לעזור לך במשהו פינוי מיידי" נשמע קולו של סלמאן בקשר רגעים בודדים לפני שנפל. "תחפה עליי בנצור", ביקש ממנו תומר. הרעות הזו היא ברית - ברית ישראלית. ברית החוצה אמונות ודתות, תפיסות ועמדות. אני זועק מכאן את זעקתן של המשפחות השכולות הדרוזיות והבדואיות: שדרשו ממני ודורשות מכולנו להכיר בכבוד ובזכות להיות חלק מהסיפור הישראלי – כשווים בין שווים, במלוא מובן המילה.
"כל שם הוא עולם שחרב. כל שם הוא עקידה. חלל, שלא יתמלא לעולם. הנה קברו של לביא ליפשיץ ממודיעין, שלא רצה, כדבריו - 'להיות חיית מלחמה'; ולפני שיצא מהבית בפעם האחרונה, אמר: "אני נלחם על המדינה שלנו, זה הדבר הנכון". ולא הרחק ממנו – באותו הר זיכרון - קבריהם של אוריה איימלק גושן, בן למשפחה ציונית ונחושה שעלתה מאתיופיה; ורועי דאוי מירושלים - אשר התגייס לגבעתי בעקבות ליאל גדעוני – שנפל במבצע צוק איתן וטמון אף הוא בהר הרצל. שלושתם, רועי, אוריה וליאל – ועוד כל כך הרבה נופלים – 'גיבורים של העולם, עם חיוך של מלאכים', הותירו אחריהם מילים אחרונות ובהן ציווי אחד: לחייך. פשוט לחייך".
"ויש רגעים, שם, בחלקות החדשות – שהנשימה נעתקת, והלב מתנפץ לרסיסים. קבר ליד קבר. נועם וישי סלוטקי. בבוקר השבעה באוקטובר, עזבו האחים סלוטקי את נשותיהם וילדיהם, ולמרות שאיש לא ביקש מהם – מיהרו להגיע ולהילחם בקיבוץ עֲלוּמִים. יחד הסתערו והרגו עשרות מחבלים. יחד נפלו בקרב. "הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ". אני רואה את קבריהם וחושב על משפחות רבות כל כך שאיבדו יותר מאהובה או אהוב אחד. על עולמן שחרב שוב ושוב. ואותיות הפסוק פורחות באוויר – בהר הרצל, ובכל רחבי הארץ: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד"