תסמכו על הבנות

ראשית, כואב לי לשמוע כי הנתונים שהביא ראש אכ"א בדבר אחוזי ההשתמטות הגבוהים מצה"ל, יצרו בשיח הציבורי זהות בין בת דתית לבין משתמטת. רק 8 אחוזים מסך הבנות האמורות להתגייס מנצלות את ההצהרה על מנת להשתמט. נתון מצער זה אמנם אומר דרשני, אולם אני גאה לראות גם את הצד השני של המטבע: מרביתן של הבנות בוגרות החינוך הדתי-לאומי לוקחות חלק שווה באחריות על הציבור. הבנות שלנו מחפשות דרכים להיות משמעותיות בשנתיים בהן הן תורמות למדינה, הן מחפשות תפקידים שימצו את עצמן, הן מחפשות מסגרות שתוכלנה לבוא בהן לידי ביטוי בלי לחרוג מאמונתן ומדתן. הן עושות זאת במדים בצבא, והן עושות זאת בשירות הלאומי.

התמקדות ברובן המוחלט של הבנות, אשר מחליטות לתת מעצמן לחברה, מראה כי בשנים האחרונות מתגברת דווקא התופעה בה משרתות הבנות הדתיות גם בתפקידים לא מסורתיים - הן נמצאות עדיין ברובן בחיל המודיעין ובחיל החינוך, אולם תוכלו למצוא אותן גם בתפקידים תומכי לחימה כגון: מדריכות יח"ש, קצינות אג"מ ותצפיתניות, ובתחום הטיפול באדם: משקיות ת"ש ומשקיות נפגעים ועוד. מה עומד מאחורי התופעה הזאת?

האם אתם סומכים עליהן? (צילום: מכינת צהלי)

הסיבה הראשונה קשורה במוכנותו של צה"ל (בעקבות בג"ץ אליס מילר) לשלב בנות בתפקידים שונים. אולם הסיבה העיקרית נעוצה, לדעתי, בתהליכים פנימיים הנוגעים לחינוך הדתי - ולא בתהליכים חיצוניים: החברה הדתית לאומית מעודדת את בניה (הזכרים, כוונתי) לרוץ בראש המחנה, לקחת את מלוא האחריות על כתפיהם ולשלב חיי אמונה וקיום מצוות עם חיים בתוך החברה החילונית. אנחנו מניחים שהבנים יצליחו לעשות זאת: לעמוד באתגריו המורכבים של השירות הצבאי וגם לשמור מצוות, לקבוע עיתים לתורה, ולקדש שם שמיים ברבים.

והבנות? האם אנחנו סומכים גם על הבנות שלנו, שגדלו באותם הבתים, בוגרות שתים עשר שנות לימוד במוסדות שלנו? התשובה היא לא. המסר שבת דתית בגיל שמונה עשרה מקבלת ממערך החינוך הדתי הוא: אל תסמכי על עצמך. אל תחשפי, אל תתעמתי. אנחנו קוראים להן לתרום, והן אכן עושות עבודת קודש, אולם מאחורי הקלעים -בשירות הלאומי. בקהילות שלנו ובמוסדות החינוך שלנו. אנחנו לא סומכים עליהן שתדענה לשלב, להיפגש ולהתערבב עם חילוניים - וגם להישאר דתיות ולשמור על דתן ועל אמונתן.

מדוע שלא נסמוך על הבנות שלנו שגם הן מסוגלות לעשות את זה? מדוע אנחנו חוששים להכיר בכוחות שלהן, ביכולות שלהן?

אני פוגשת את הבנות, בוגרות האולפנות והתיכונים הדתיים, שבוחרות להתגייס משום שהן מחפשות דרך להשתלב בחברה הישראלית מתוך מקום של שוויון ולא של הסתגרות, מקוות שתמצאנה דרך לגשר על הפערים החברתיים מתוך השירות השוויוני בצבא. רצונן של הבנות הדתיות האיכותיות הוא לעמוד בשורה אחת כמו הבנים, רצונן של הבנות להוכיח את עצמן כבנות דתיות.

אני קוראת לרבנים, למחנכות ולמנהיגיו של הציבור הדתי, להקשיב לקולות הללו של הבנות המחליטות להתגייס לצה"ל. לשמוע אותן וללוות אותן ביציאה מהבועה של החינוך הדתי לקראת מציאות בה הן פעמיים במיעוט - כדתיות בחברה חילונית, וכנשים בחברה גברית.

בצהלי, המכינה הקדם צבאית היחידה המיועדת לבנות הדתיות, אנחנו קשובים לקולות הללו של הבנות החפצות להתגייס ומלווים אותן לקראת שירות משמעותי - לומדים איתן הלכה ואמונה, בוחרים איתן תפקיד מתאים בשירות, ומלווים אותן לקראת המפגשים עם החברה הישראלית. אנו יוצרים קבוצת זהות מתוך גאווה על העמדה שלהן - בנות המתגייסות לצבא ומצליחות לשלב שירות מעורר גאווה עם הקפדה על שמירת מצוות.

כשם שאנחנו יודעים כי בת דתית איננה משתמטת, כך אנו יודעים כי גיוס איננו חפיפניקיות.

מיכל נגן היא ראש המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות, צהלי