בשבוע שעבר התפרסם פה מאמרה של רבקה שמעון הקורא להוציא את הבנות מצה"ל. מסכת הטיעונים שהעלתה שמעון על מנת לצדד בעמדתה, היו רובם ככולם מבוססים או על נתונים שגויים, או על נתונים נכונים מוטעים בהסקת המסקנות, או כאלו המייצגים השקפות להן אינני שותף.
ראשית אקדים ואומר, שבכל הדיונים בנושא שירות בנות בצבא קיים חוסר דיוק נוראי בנוגע למשמעות המושגים המרכזיים. כל קשר בין המושג "צבא" לבין המושג "מלחמה" הוא מקרי בהחלט. מי ש"הולך לצבא" לא הולך "להילחם". אחוז ה"לוחמים" בצבא מקרב כל החיילים הוא בסביבות ה-20% ואף נמוך מכך, וגם הם - וזאת אני אומר על סמך נסיוני - לא עוסקים במלחמה אלא בעבודה סיזיפית ושחורה של תצפיות, סחיבת ציוד כבד והאזה לתדריכי מוצב משמימים. בכך מסתכם השירות הצבאי הקרבי, לרבים מן ה"לוחמים". לכן גם טענתה של שמעון על כך ש"החיים בצבא מתמקדים בפן מסוים מאד של חיינו - המלחמה", היא חסרת שחר. המקום היחיד בו מתמקדים בפן המלחמתי הוא במאמרים כמו זה של שמעון.
מחלקות בני"ש - לבנות
שמעון סותמת וכותבת ש"מן הראוי היה שארגוני הנשים יבדקו כמה הפלות מתבצעות בבית החולים ע"ש שיבא "תל השומר" ", אך לא מביאה שום מספר לרפואה. אין צורך של ממש להתמודד עם טענה כזו, אך בכל זאת כדאי להוסיף ולומר ברוח זו, שמעניין גם לבדוק כמה בנות דתיות צנועות וחסודות שמעולם לא חלמו ללכת לצבא - עוברות הפלות, או לפחות, מקיימות יחסי אישות מחוץ לנישואין. כאשר יגיעו המספרים (וספק אם יגיעו, שכן מקרים אלו הינם דיסקרטיים מאוד מעצם טבעם), ניתן יהיה לשקול טענה זו במסגרת הדיון.
על שאלתה של שמעון "את צריכה להיות מאד חזקה, מאד נתמכת, מאד ממוקדת, כדי לא להסתבך בגיל שמונה עשרה. כמה בנות כאלה יש?" אני מרשה לעצמי להשיב, על סמך הבנות שאני מכיר, שמספרן הוא כחול אשר על שפת הים. רבות מִבּוגרות החינוך הדתי הן בחורות ממוקדות, חדורות אמונה ולהט דתי, חזקות ויציבות הרבה יותר ממקבילותיהן החילוניות, ואולי גם יותר ממקביליהן הבנים. לא בכדי אחוזים גבוהים מן הבנות הדתיות שכן מתגייסות בימינו ממשיכות אחר כך למסלול של קצונה ופיקוד.
מעבר לכך, גם אם הבנות מבולבלות ולא חזקות, השמירה עליהן ב"חממת" השירות הלאומי לא תעזור להן, כי סופן שהן יוצאות "לעולם הגדול", ופוגשות באתגריו של העולם החילוני במקום העבודה, באקדמיה, וגם פנימה בתוך הקהילה הדתית. הבעיה היא חינוכית, ואין לה שום קשר לצבא.
ובכל זאת, אם חוששת שמעון לתוּמתן ורווחתן של בנות ישראל - עליה לשאוף לפיתוח מסגרות תומכות לבנות דתיות - לפני, תוך כדי ואחרי הגיוס, כדוגמת מדרשות "אלומה" ו"ברוריה", או יחידות בחיל החינוך המורכבות מבנות בלבד, כמו מחלקות הבני"ש, ולא לנסות להוציאן החוצה. לא לשלול מהן את הזכות ללבוש את מדי הצבא הישראלי, הזכות לקחת חלק במפעל כה ציוני, עממי וחוצה מחנות וזרמים. הזכות לאתגר ובחינה אמיתית של הערכים עליהן חונכו. הקשיים והאתגרים שמציב הצבא בפני בחורה דתית צנועה ועדינת נפש, לא גדולים בהכרח מאלו העומדים בפני בני ישיבות מן הסוג הנ"ל, וכל קביעה אחרת יש בה משום זלזול - או בבנות, או בבנים.
לא מומלץ להתרפק על העבר
הניסיון של שמעון להציג את הוצאת הבנות מצה"ל כ"פיתרון לשתי בעיות" כדבריה - מנותק כליל מן המציאות. באשר לבעיית "שילוב בני ישיבות ההסדר" - זוהי בעיה שאשמח לדעת עליה. את תחילת שירותי עשיתי במסגרת הסדר, ומעולם לא נתקלנו בבעיה של "שילוב". בכל מקרה בו "קיבלנו" מד"סית/מדריכת קרב מגע וכדו מן המין הנשי - תמיד הגענו להבנות והסכמות עם המפקדים שלנו בנוגע לקווים האדומים של מה שאנחנו עושים ומה שלא. כך כשהיינו יחד, מאוגדים ב"מחלקת ביני"ש", וכך כשהיינו בודדים בקורס חובשים (בו שובצנו מלכתחילה לכיתה עם מפקד בן, על סמך הצהרת דתיותנו בלבד, במסגרת ראיון).
הטענה כי הוצאת הבנות מצה"ל תקטין את ההשתמטות החרדית היא היתממות ועצימת עיניים. ההשתמטות החרדית לא קשורה להימצאותן של בנות בצה"ל, וגם לא לביטול תורה. מזמן אבד הכלח על התירוצים הללו, בטח לאחר הקמת גדוד "נצח יהודה" הכשר למהדרין, בו אין בנות, ובו ניתנת שעה המיועדת ללימוד תורה כל יום. (אגב, ניתן להבין מדבריה של שמעון בפסקא ההיא, שהיא מדברת על הוצאת כל הבנות מצה"ל, כולל אלו החילוניות - ואלו הם בוודאי חלומות באספמיא).
בטיעונה על הרכבם הגברי של הצבאות בעבר, מעבר לכך שהתרפקות על העבר, ובטח ובטח כשאנו דנים בענייני מגדר - היא בהחלט לא דבר מומלץ, מחטיאה שמעון את הנקודה המרכזית, החטאה הנובעת מערפול המושג "צבא" בו פתחתי.
צבאות העבר הכילו בעיקר גברים, כי הם כללו בעיקר בריונים שהיו צריכים לגמא מרחבי ארץ עצומים, כנגד כל איתני הטבע ותהפוכותיו, וכל זאת כדי לצלול בסופו של דבר לתוך קהל של בני אדם ולשסף את גרונותיהם בחרבות. לכך נשים לא היו מסוגלות, לא פיזית, וככל הנראה גם לא נפשית. סביר להניח שגם האשה הממוצעת המודרנית לא מסוגלת לכך, אך ככל שהדבר נוגע לי ולחברי הביינישים העדינים והשבריריים - אני מאמין שגם אנו, הגברים, לא מסוגלים לכך. אלא שכל קשר בין פעילות זו לבין מה שנעשה היום במסגרת "הצבא" הוא מקרי בהחלט, כאמור. המידות הנדרשות היום מחייל "קרבי" הן מידות כמו כוח התמדה כנגד שחיקה, פעילות במסגרת תת תנאים של קיום, תזונה, היגיינה וסביבת עבודה, סבלנות ואורך רוח, התחשבות בזולת ויושר. השימוש בכוח פיזי הוא מינורי, ועיקר המאמץ הוא נפשי, מאמץ של כוח סבל. השאלה היחידה שיש טעם לדון בה היא שאלת אפשרות גיוס הבנות לשירות קרבי פעיל, ולא לשירות בכלל צה"ל.
אינני קורא חלילה לביטול מוסד השירות הלאומי שחשיבותו לא תסולא בפז, ובטח שלא לגיוס המוני של כל בת דתית באשר היא. אני רק מבקש - תנו לבנות הרוצות בכך להתגייס. עִזרו להן, תמכו בהן, הראו להן לקראת מה הן הולכות. עודדו אותן בבחירתן המאתגרת, והפסיקו להערים עליהן קשיים חברתיים.
לעניות דעתי, הגדלת כמות הבנות הדתיות בצה"ל תביא רק ברכה, הן לו, והן לבנות, בדיוק כמו זו שהביאה בכנפיה מהפכת ה"הסדר", עליה אין חולק. האם הן "תהיינה תצפיתניות טובות יותר מחברותיהן מן המגזר החילוני", כפי ששואלת שמעון? זו הנחה סבירה בהחלט.
בסיום מאמרה מתרפקת שמעון על צבא הכיבוש של יהושע בן נון, ותולה את החזרה ל"אידיליה" זו בהוצאת הבנות מצה"ל. אולי פה הצדק עימה. אולי אכן צבא בלי בנות בכלל רק הוא זה המסוגל לנהוג כצבאו של יהושע בן נון - לטבוח נשים וילדים, לשרוף ערים, ולהחרים את רכושן. האם זה דגם הצבא שאנו רוצים לאמץ בימינו?