פתיחת שנת הלימודים, יחד עם הגודש באישי ציבור שעומדים היום לדין או לעונש, מפיח זיק של תקווה שבדורות הבאים יחסכו ממנו מקרי שחיתות דומים, הודות לחינוך הולם. על מנת שנוכל באמת לראות את החזון מתגשם, אולי כדאי שתלמידי ישראל ילמדו שיעור תנ"ך על ההתנהגות הנדרשת ממנהיג.
שאול, המלך האהוב על העם וגם עלינו, הקוראים בתנ"ך, מקבל משימה קשה ובלתי פופולארית: להשמיד את עמלק ולא להשאיר לו זכר, אף לא צאן ובקר שהיה רכושו. הוא אכן מכה בעמלק מכה רבה, אבל הוא והעם "חומלים" על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, ואינם משמידים אותם. בעקבות כך, אלוהים מורה לשמואל הנביא להדיח את שאול. אבל התנ"ך יודע שהוא מדבר אלינו, ואנחנו חכמים, נבונים, אנושיים ואוהבים את שאול. אנחנו נאמר בודאי שטעות זו אינה מצדיקה הדחה. ניתן לתקן אותה. אם יש צורך, עוד אפשר להשמיד את הצאן ואת הבקר וגם את אגג מלך עמלק. אפשר להסתפק בנזיפה או באזהרה. ואולם, כדי שניכנס לעומק העניין מביא אותנו התנ"ך בסוד הדיאלוג שמתנהל בין שמואל לשאול:
שאול: "ברוך אתה לה, הקימותי את דבר ה". כבר כאן אפשר לראות ששמואל מנסה לעגל את המציאות, אף שלא בדיוק קיים את דבר ה.
שמואל: "ומֶה קול הצאן הזה אשר באזני?" כלומר: אני שומע "מֶה", אדוני המלך, מה ההסבר?
שאול: "מעמלקי הביאום". כאן, בשתי מלים אלו, נתערער מעמדו של שאול בעיניי כקורא. שאול תולה את האשמה בנושא סתמי שאינו ניתן לאיתור, ובכך הוא סבור שהוא מגלגל את האחריות מעליו. מה פירוש "הביאום"? אנחנו שואלים, והיכן היית אתה? נרדמת בשמירה? שכחת שאתה מלך? או שמא אינך ראוי בכלל להיות מלך?!
שאול מבין כנראה שדבריו אלו עלולים להכשילו ומוסיף, כפי שקורה בדרך כלל במקרים כאלו, חטא על פשע: "אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר". הייתה מין אווירה כזאת, הוא מסביר, בכלל, הייתה התלהבות דתית, הוא נזכר תוך התפתלות, והעם חמל על מיטב הצאן והבקר, לא כדי להתעשר משלל עמלק חס וחלילה, אלא "למען זבוח לה אלוהיך". כאן הוא טועה, כמובן, אותה טעות שנגדה יצאו נביאי ישראל וחכמיו בכל הדורות. זו המחשבה שביהדות הפולחן הוא המעשה העיקרי, ולא הערכים והמעשים הנובעים מהם.
המלך האהוב, שזה מכבר הכה את הפלישתים הצוררים ואף הכה את עמלק, שוב אינו ראוי למלוך לא רק בעיני האלוהים ונביאו, אלא אף בעינינו, אוהביו משכבר, מפני שהוא אינו נוטל אחריות.
השקפת העולם של התנ"ך יודעת לומר לנו בפרוש שהטעות והחטא הם אנושיים. האחריות מתבטאת בחובה להימנע מהם ובחובה להודות בהם ולשאת בתוצאות.
דוד המלך חוטא חטא כבר אף יותר: "את אוריה החיתי הרגת בחרב ואת אשתו לקחת לך לאישה" אומר לו נתן הנביא. וכדי שלא יוכל דוד להצטדק כמו שאול באותה אמירה מכוערת שאמר כשהגיעה אליו הבשורה על מות אוריה ("כזה וכזאת תאכל החרב" כלומר: אני איני אחראי לעניין) מוסיף נתן מיד: "ואותו הרגת בחרב בני עמון". חרב האויב שהרגה אותו הופעלה על ידך. דוד אינו מנסה להצטדק ואף אינו מנסה עסקת טיעון (אולי מפני שפרקליטי הצמרת טרם מונו אז) "חטאתי לה" הוא אומר מיד, ובכך מציל את מלכותו. את מלכותו, את מנהיגותו, לא את גורלו האישי. הוא משלם מחיר כבד: "לא תסור חרב מביתך".
בנו הראשון מבת שבע מת. בנו אבשלום מורד, ואין בכך פלא. הוא התחנך על ידי אב שעד השלב הזה, ככל הנראה, חשב שלמלך מותר הכול. וגם אבשלום "לא עצבו אביו מימיו לאמור מדוע ככה עשית", הכול היה מותר, לא היו גבולות, אבור היה לומר "אסור" (האנלוגיה למערכת החינוך שלנו אינה מקרית). כדי לשמר את מלכותו שעלתה כל כך ביוקר הוא נאלץ לצאת למלחמה בבנו ולהיות עד להריגתו. הוא נעשה תלוי יותר ויותר בחבורת הלוחמים הבעייתית הסובבת אתו. בערוב ימיו קושר בנו השני האהוב, אדוניה, ודוד כבר יודע שמלכות בנו שלמה תיכון רק אחרי מרחץ דמים. אבל הוא נשאר מלך ומנהיג ומנהיגותו מלווה את עם ישראל לדורותיו והיא גם חלומו לאחרית הימים.
לפני אולמרט ודומיו עומדת הברירה, לכשיוקרא כתב האישום: להיות שאול או להיות דוד. להכרעתם תהיה משמעות חינוכית כמו לסיפורים שלפנינו.
ד"ר אביעזר ויס הוא ראש המכללה האקדמית לחינוך "גבעת ושינגטון"