כבר מזמן, אולי מאז העקירה מגוש קטיף שנפלה על תשעה באב, לא נראתה כאן הרמוניה כזאת בין ההתרחשויות האקטואליות ובין הלוח העברי. התקופה שבה לא נשאר כבר כלום מהבחירות, אפילו לא הצהרות של שרים חדשים אחרי תום חלוקת התיקים, פוגשת את התקופה שבה אי אפשר לראות אפילו שברי מצות באף פינה. כלי הפסח מתחלפים בכלים הרגילים בדיוק כשהעיתונים חוזרים להיות משעממים ואפורים. אין אווירת חג ואין שירים וטיולים, בטלה הדרמה ואבד אקשן מן הארץ. החמץ חוזר לכותרות, חסל סידור בחירות 2013.
בדרך כלל, המעבר מהתקופה הסוערת לשגרה המשמימה יוצר תקופה קשה, לא נעימה ואפילו מתסכלת. הפעם, העובדה שהמעבר החד הכפיל את עצמו יכולה להגביר את המועקה, אבל לא בהכרח - לצדדים השונים יש מה ללמד זה את זה מנסיונם, כך שאולי דווקא הפעם נוכל לעבור את הסיפור הזה בשלום.
לא באמת רוצים להישאר שם: במקרה של "אחרי החגים" הפוליטי, קל יותר להכיר בעובדה שלא באמת חגגנו. היה אקשן, אבל הוא הביא איתו גם הרבה לכלוך, שנאה, קמפיינים מעצבנים וים של כסף מבוזבז. גם עבור הציבור הדתי לאומי, שרקד כל הדרך אל הקלפי לצלילי הסקרים המחמיאים, זאת הייתה תקופה רוויית מחלוקות: היא התחילה ביריות קלות בתוך הנגמ"ש בין מחנה אורלב למחנה בנט, המשיכה במתיחות בין הבית היהודי לעוצמה לישראל, ומעל לכל פערה תהום עמוקה בין נתניהו והליכוד ובין אחוזים גדולים מהציבור. עם כל הכבוד למערכה הדרמטית והמסקרנת שהייתה לנו, אנחנו לא באמת נתגעגע אליה. בשביל להשוות בין תככי הבחירות ובין חג הפסח, צריך אמנם להבדיל כמה אלפי הבדלות, אבל בסופו של דבר צריך להודות שחג איננו זמן אידיאלי. זה זמן של קדושה, של התרוממות רוח, של אורות עליונים, אבל לא אמורים להישאר בו כל השנה. תפריט מוגבל וארונות סגורים במטבח אינם המצב הטבעי, אלא רק יציאה קלה מהחיים הנורמליים כדי לשפר ולהעלות אותם אחר כך.
בלי לחץ לקיים הבטחות: בשדה הפוליטי, יש ערימה ענקית של נושאים בוערים שמחכה לעלות על סדר היום. חלקם נושאים שהיו אמורים לעלות בלי קשר, אבל לא היה שייך לדבר עליהם בתקופה של בחירות, וחלקם עלו במהלך מערכת הבחירות במצעים של המפלגות. גם אבל עושה רושם שנבחרי הציבור אינם לחוצים במיוחד - ובצדק. ברור לכולם שאם יאיר לפיד הבטיח לגייס את החרדים, זה לא אומר שעוד שבוע כולם כבר יתייצבו בבקו"ם, וזה אפילו לא אומר שתוך שבוע הממשלה תחליט איך לעשות זאת. מה לעשות, דברים לוקחים זמן. אולי זה קצת קשה לעיכול, אבל אפשר ליישם את אותו עיקרון גם במגרש האישי והמשפחתי: לא חייבים לסיים את כל ההתארגנות מחדש תוך לילה אחד. באמת שהעולם לא יתהפך אם כלי החמץ יישארו עוד יום אחד בארון, וגם למזווה יש מספיק סבלנות כדי לחכות עד שתמלאו אותו מחרתיים. באמת.
משהו חדש מתחיל להיות ישן: "אחרי החגים" הוותיק יותר, מלוח השנה, יכול ללמד את רעהו לא להתאכזב מסוף עונת ההתחדשות. במהלך הניקיונות, אחוז גדול מתכולתו של כל בית יהודי מצא את עצמו בפח הזבל, ובמקביל נכנסו לבית דיירים חדשים: היו שהסתפקו בעדכון קל של כלי המטבח, והמהדרין הוסיפו ושידרגו את הסלון בשניים-שלושה רהיטים חדשים ושטיח אחד. במשך שבעה ימים, במקרה הטוב, היה אפשר ליהנות מהלוק המחודש של הבית, אבל שום דבר אינו יכול להיות חדש לנצח. הטוסטר כבר לא נראה בדיוק כפי שנראה בחנות, והקשקוש הראשון של הילד על הספה היה בלתי נמנע. לא נעים, אבל גם לא מפתיע, כי זו שחיקה טבעית. גם הציבור בישראל מתחיל אט אט להתפכח מאווירת ההתחדשות. עשינו סדר בבית הנבחרים, זרקנו לפח כמחצית מהח"כים, והחלפנו אותם באנשים טריים ונוצצים, ישר מהניילון. על פי ההיגיון הישר והפשוט, בימים אלה היינו אמורים ליהנות מהטבות מרחיקות לכת למעמד הביניים, וללכת בשמחה לקנות דירה בתל אביב בחמישים שקל (ועוד יישאר עודף לשכר לימוד), אבל שוב אנחנו מתבשרים על קיצוץ מטורף בתקציב. ככה זה: לא כל החדש נוצץ הוא, וזה טבעי. נקווה שהשרים והח"כים הרעננים יביאו איתם רק טוב, אבל לא צריך לתלות בהם ציפיות גבוהות מדי.
זה לא באמת נגמר: הלקח הכי חשוב, אולי, שאפשר ללמוד מ"אחרי החגים" של פסח, הוא שאנחנו לא באמת חוזרים לאותה שגרה שהייתה קודם. פסח לא באמת נגמר, הרי אנחנו עדיין בספירת העומר. לא צריך יותר מדי וורטים כדי להבין שפסח היה רק שלב אחד בתהליך, והוא ממשיך ומתקדם עד לשבועות. אנחנו לא חייבים לחזור לאותה המציאות שהייתה פה לפני חצי שנה, בפרט לא במקרה הנוכחי, כשהבחירות לא היו סתם אירוע מעניין אלא קפיצת מדרגה היסטורית. אין זה אומר שצריך למשוך בעוד שבועיים את חגיגות תריסר המנדטים ושלושת התיקים של הבית היהודי, הרי אפילו לשמחה על יציאת מצרים הוקצב שבוע אחד וזהו, אבל אנחנו כן צריכים לשאול את עצמנו מה עושים עם זה עכשיו. איך מתרגמים את ההישג הפוליטי לתועלת פרקטית, ולאן לוקחים זאת הלאה. לא ייתכן שהציונות הדתית תמשיך להתנהג כמו מגזר קטן, חלש ומלא רגשות קיפוח, כפי שהייתה בימי קרבתנו לאחוז החסימה. בכלל, לא בטוח שהציונות הדתית אמורה להמשיך להתנהל כמגזר, לאחר שהעזה להצהיר ש"יש מקום לכולם", ואפילו גילתה שהציבור הרחב נענה להזמנה הזאת. ועוד לא דיברנו על יחסי הכוחות החדשים מול המגזר החרדי. אי אפשר להתעלם מהשינוי במצב ולחשוב שהכל נגמר, כי היום בסך הכל שבעה ימים שהם שבוע אחד מתוך דרך ארוכה.