אז מי אמר שהעלייה היום איננה מה שהייתה בעבר? כמה פעמים שמענו ש"אין יותר עלייה ציונית", שבזמננו "עולים רק כשאין ברירה אחרת" , רק "כדי להימלט מהאנטישמיות" או כדי למצוא פתרון למצוקות כלכליות?
ראשית, צר לי להזכיר למבכים את המצב שלפי ההגדרה הזאת, גם העליות המכונות בפי כול "ציוניות", עליהם לומדים בבתי הספר ועל זכרם אוהבים להתרפק, לא היו יותר "ציונית" מהעליות של היום. האם חלוצי העלייה הראשונה ב1881 , והשנייה בתחילת המאה ה-20 לא ברחו מאימת הפוגרומים? ומה נאמר על העולים שיצאו מגרמניה בשנות ה-30? איך אמר פעם אחד מבכירי התנועה: "היהודים התחילו לחזור לארצם כשהפחד מהגולה גבר על הפחד שלהם מארץ ישראל"!
שנית, כמי שיש לו את העונג ואת הזכות לנהל תוכנית של קליטת צעירות מצרפת במכללת חמדת הדרום מזה 15 שנה, אני שמח להודיע לכל מי שמוכן לשמוע שהציונות ממניעים חיוביים טהורים, מאהבת העם והארץ, חיה ונושמת ואף בועטת. ציונות ללא כל מירכאות ועל אף הציניות האוהבת לאכול אצלנו כל חלקה טובה.
לפני כמה חודשים, מאות צעירים וצעירות שזה עתה הגיעו לישראל התכנסו בבנייני האומה בירושלים לרגל הכנס המסורתי הגדול שמארגן כל שנה בתחילת שנה"ל אגודת הסטודנטים דוברי צרפתית (ה CNEF).
הגיעו מכל קצות הארץ: מהטכניון בצפון עד חמדת הדרום בדרום! אלה מבר-אילן ואלה מהאוניברסיטה העברית, אלה שכבר לבשו מדי צה"ל ובנות השרות הלאומי, חובשי כיפות על יד בעלי הראסטות בסגנון בוב מרליי! מה שחיבר בין כולם הייתה העובדה שכולם השאירו מאחור משפחה, חברים ועתיד מבטיח בצרפת. הם עשו זאת מפני רצונם המשותף לחיות בתוך עמם, בארץ אבותיהם, חלקם לכמה חודשים, רובם לתמיד. כשהתבוננתי בהם, כשהבחנתי במבטם את אהבת ישראל התמימה, חשבתי מיד על סולם יעקב המפורסם. על פי חז"ל, הסולם הוא "סולם ההיסטוריה" והמלאכים ש"עולים ויורדים בו" אינם אלא נציגי האומות השונות.
אך יעקב אבינו, מספר המדרש, פחד לעלות, להופיע על במת ההיסטוריה, להפוך אף הוא לאומה. האם לא נוח יותר להגשים את עצמו כפרט? להישאר נאמן כמובן לערכי המוסר והצדק שלמד מיצחק אביו אבל בלי האחריות והסכנה שהן מנת חלקם של אלה המכניסים את עצמם בפני סערות הזמן והעיתים. הקב"ה הוא זה שנאלץ לשכנע את יעקב שיאזור עוז ויעלה על הסולם. לבסוף הוא מתרצה ומתחיל לעלות , שלב אחר שלב, והוא הופך לאומה, האומה הישראלית. כשיקיץ מחלומו, הוא ימשיך בדרכו אל המקום שבו ייוולדו שנים עשר השבטים.
אני זוכר במדויק מתי קיבלתי את ההחלטה לעלות לארץ. הייתי בן ארבע עשרה, מלחמת יום הכיפורים פרצה שבוע לפני. מלחמה קשה וכואבת שסיומה לא נראה באופק, אך כולם הבינו ששוב מדובר במלחמת קיום. ביום השני של סוכות לא יכולתי להישאר במקום. גדלתי במשפחה דתייה כך שלא שמענו רדיו ולא הדלקנו טלוויזיה בימים טובים. כידוע, בחוץ לארץ יום השני של סוכות עדיין נחשב ליום טוב, כלומר בלי חדשות, בלי לדעת אם הסורים נסוגו או אם צהל חצה את התעלה כדי לסגור על המצרים.ישבתי בבית הכנסת בליון אבל לא הצלחתי להתרכז. משפטו של רבי יהודה הלוי התאים לי באותה שעה יותר מאי פעם: הייתי במערב אך ליבי היה במזרח, 4000 קמ משם, בחולות סיני ובהרי הגולן, עד שלא הצלחתי להתאפק: רצתי עד למדרחוב, רבע שעה הליכה מבית הכנסת ושם קראתי על הלוח האלקטרוני את החדשות הטריות: הסורים נסוגו בכמה קמ, קרב שריון ענק מעל לקונייטרה, ישראל מודה שנגרמו לה אבדות כבדות, ... חזרתי בריצה לספר את החדשות לשכניי שבבית הכנסת. אלא שעשר דקות מאוחר יותר חזרתי לראות אם פורסמו פרטים חדשים, חזרתי, רצתי, ... בסוף הבוקר הרגשתי עייפות פיזית ומנטלית כאחד, והחלטתי נחרצות שזו תהייה הפעם האחרונה שאצפה בהיסטוריה של עמי. בפעם הבאה שיקרה משהו, אהיה שם, במקום היחיד בעולם שבו נכתבים מזה כבר מאה שנה הדפים החדשים של ספר תולדות העם היהודי, לוקח את גורלי בידיי ומצטרף בסיפור הלא יאומן של שיבת ציון החדשה. בשעה 12:00 באותו יום ידעתי שיום יבוא ואחייה את חיי בישראל.
הרב אשכנזי ז"ל, מראשי הקהילה היהודית בצרפת אחרי השואה, היה מפציר בקהל שומעיו: אל תהיו כאותם צעירים המבלים בקניונים בלי להיכנס לחנויות. תיכנסו אל תוך ההיסטוריה של עצמכם". כך שבאותו יום, כשראיתי את כל אותם הצעירים שהחליטו להצטרף אלינו, התרגשתי והרגשתי הערצה גדולה כלפיהם. הייתי גאה בהם וכשנתנו לי את רשות הדיבור אמרתי להם שהם בניו הנאמנים של יעקוב אבינו מי שאזר עוז לעלות אל סולם ההיסטוריה.
הרב אלי קלינג מנהל התוכנית "עתיד חמדת" לבנות ממדינות דוברות צרפתית, שעל יד מכללה האקדמית "חמדת הדרום" המכללה חוגגת בל"ג בעומר 15 שנה לקיומה