לא יישללו דרגותיו של קצין שסירב פקודה בהינתקות מגוש קטיף, כך החליט בית המשפט העליון בניגוד לבקשתו של התובע הצבאי הראשי. עם זאת, נמתחה בבית המשפט ביקורת על החלטת בית הדין הצבאי להוריד את הקצין בשתי דרגות בלבד על אף חומרת מעשהו.
 |
|
כבר לא סרן (צילום:דובר צהל)
|
תחילתו של הסיפור בזמן ההינתקות. הקצין,משה בוטביה, יליד קריית ארבע, מפקד פלוגת הנדסה בדרגת סרן, היה אחראי על מספר יחידות הנדסה ביישובים כדים וגנים בצפון השומרון. לאחר שקיבל את הפקודות המפורטות, הודיע למפקדו כי לא יוכל לבצע את המשימה ולחבור לכוחות ההנדסה בשטח. גם לאחר שזומן למפקד האוגדה עמד בסירובו להשתתף במבצע. שישה ימים לאחר סירוב הפקודה הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה של סירוב לקיים פקודה, הוא נעצר ושירותו הופסק.
מעשה חמור, דילמה קשה
בבית הדין הצבאי פסקו רוב השופטים כי יש להוריד את הקצין בשתי דרגות - מסרן לסגן משנה - תוך התחשבות במספר נסיבות, ביניהן היותו קצין מצטיין, חרטתו על מעשיו, העובדה שנענש בסילוקו מן הצבא, הקשיים האמיתיים שבהם היה נתון מבחינה מוסרית, והעובדה שפעל בצנעה ולא מתוך מרי גלוי.
בנוסף להורדה בדרגה קיבל הקצין נזיפה חמורה ושלושה חודשי מאסר על תנאי. בנמקם את ההקלות בעונש אמרו השופטים כי "המשיב הוא בן למשפחה שורשית, שגדל על ערכי אהבת המולדת והמסירות אליה. על רקע זה בחרה משפחתו להתיישב בקריית ארבע. הפקודה שניתנה לו הייתה בניגוד חריף וכואב להשקפת עולמו, לכור מחצבתו... המשיב נקרע על רקע הניגוד הקוטבי בין הערכים שעליהם גדל, המהווים רובד מרכזי באישיותו, ושהוליכו אותו לתרום לעם ולמדינה ואף לבחור במסלול השירות הצבאי כדרך חיים; ובין הפקודה הקונקרטית שניתנה לו, שהייתה מנקודת ראותו האישית והמשפחתית טרגדיה, המסמלת את קצה של דרך חיים שעל ברכיה חונך, ושבעקבותיה בחרה משפחתו להתגורר בקרית ארבע... אין לעצום עינינו מלראות את רקע הדברים אודות חיבוטי הנפש וייסוריו של המשיב, שראה את בני משפחתו מבכים את העובדה, שמעשי ידיהם עשרות שנים טובעים בים, ושעה שהערכים היסודיים שעליהם גדל מתנגשים חזיתית אלה באלה".
עם זאת אמרו השופטים כי מדובר במקרה חמור בשל "הפרת האמון מצד המשיב כלפי פקודיו ומפקדיו. המשיב שירת כמפקד פלוגה. תפקידו לא התמצה בהכנת פקודיו למשימה; היה עליו להנהיג את ביצועה, הלכה למעשה. הוא - ולא אחר, וזאת מכוח אישיותו, מנהיגותו, תפקידו, וקריאתו אחריי. נטישת פקודיו בעת ביצועה של המשימה מהווה הפרת אמון קשה כלפי מפקדיו ופקודיו, כאחת... מדובר בכישלון פיקודי מחפיר".
עונש קל מידי
התובע הצבאי הראשי טען כי מדובר בעונש קל מדי, וערער לבית הדין לערעורים, שסירב לשנות את פסק הדין. לבסוף ביקש התובע הצבאי הראשי לערער לבית המשפט העליון. בבקשתו טען כי לא ראוי "שקצין ומפקד בצה"ל, אשר סירב פקודה מטעמים אידיאולוגיים, ימשיך ויישא דרגות קצונה... הצורך לתת רשות ערעור מתחזק... נוכח הרצון לתת מסר ברור, אחיד ותקיף כנגד העבירה המסוכנת של סירוב פקודה, על כל השתמעויותיה החמורות עבור הצבא וחוסנו".
בבקשתו חושף התובע הראשי כי זהו המקרה היחיד שהגיע לערכאות בתקופת ההינתקות, וכי שאר המקרים הסתיימו בהסדרי טיעון. התובע הצבאי הראשי טען כי הדילמה הקשה בה היה נתון הקצין איננה נסיבה מקלה: "לבטים והתחבטויות המלווים מצב של דילמה קשה הינם המאפיינים המרכזיים של סיטואציה שיכולה להוביל לסרבנות אידיאולוגית, וככאלה, אינם יכולים להוות נסיבה מקלה במסגרת עבירה כזו".
נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, השיבה כי יש צדק בדברי התובע הצבאי הראשי וכי הדילמה בפניה ניצב הקצין איננה נסיבה מקלה: "אם יוכרו קשיים אישיים אלה כנסיבות לקולה, הרי שבכל מקרה של סרבנות סלקטיבית על רקע אידיאולוגי יעמדו לנאשם טענות דומות בדבר מצוקתו נוכח הדילמה המוסרית בה היה נתון, וכך, נמצאנו מפחיתים במידה משמעותית את הסנקציה החריפה הנדרשת כנגד תופעות של סרבנות סלקטיבית בתוך הצבא". עם זאת, פסקה בייניש כי הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה איננו מאפשר כעת החמרת גזר הדין, וסיכמה בקריאה לבתי הדין הצבאיים להחמיר להבא במקרים דומים: "יש להניח כי בתי הדין הצבאיים יישמו את הקווים המנחים למדיניות הענישה הרצויה, ברוח המתחייבת מחומרת הסרבנות לפקודה מטעמים אידיאולוגיים סלקטיביים".