נפתלי לאו, אחיו של הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו ואביו של הרב בני לאו, הלך לעולמו בגיל 88.
לאו, נולד בקרקוב למשפחה רבנית ידועה בפולין. אביו הוא הרב משה חיים לאו. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה שהה בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי, שהיה הגטו הראשון בפולין הכבושה. ביולי 1941 נשלח עם קבוצת פולנים לא יהודים למחנה אושוויץ, ולאחר מכן הצליח לברוח בתוך משאית מזון, וחזר לפיוטרקוב.
באוקטובר 1942 גורשו אביו ואחיו שמואל-יצחק ביחד עם מרבית יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה (שם נספו בי"א בחשוון ה'תש"ג). בנובמבר 1944, במהלך סלקציה, היה נפתלי לאו מיועד להישלח למחנה עבודה. אמו הצמידה אליו את אחיו הקטן ישראל (לימים הרב ישראל מאיר לאו), שהיה צעיר ממנו ב-11 שנים, אולם היא עצמה לא ניצלה. נפתלי ואחיו ישראל נשלחו למחנה עבודה בעיר צ'נסטוחובה, משם הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד.
לאחר המלחמה עלה לישראל והתיישב ברמת גן. בשנים 1956-1970 עבד כעיתונאי ב"הארץ" תחת השם נפתלי לביא. עם הזמן אימץ לעצמו את שם העט שלו לשמו הרשמי. בשנים האחרונות החזיר את שמו המקורי וצירף אותו לשמו הרשמי.
לאו-לביא היה מקורב למשה דיין, וביולי 1970 מונה לדובר משרד הביטחון. בשנת 1977, כשנתמנה דיין לשר החוץ, צירף אותו לצוות משרדו. הוא השתתף במשלחת ישראל לוועידת קמפ דייוויד. בשנת 1981 מונה לקונסול ישראל בניו יורק, ובשנת 1985 סיים כהונתו זו, ומונה למנכ"ל המגבית היהודית המאוחדת בישראל.
בשנותיו האחרונות שימש לאו-לביא כסגן יושב-ראש הנהלת איל"ר, הארגון היהודי העולמי המטפל בהשבת רכוש יהודי שאבד בשואה. הוא הרצה מבוקש בכינוסים ובפורומים העוסקים בנושא השואה.
לאו-לביא היה חבר בחבר המנהלים של המרכז הרפואי שערי צדק. בשנת תשס"ג (2003) קיבל את אות יקיר ירושלים.
בשנת 2006, עם הגיעו לגיל שמונים, יצא לכבודו הספר "עם לבדד: מולדת ופזורה", בעריכת בנו הרב ד"ר בני לאו. הספר כינס יותר משלושים כותבים והוגים שעסקו בהתמודדות שבין היהדות הישראלית ליהדות בכלל וליהדות התפוצות בפרט.