נשאלתי פה למה אני תוקף את דודו טופז אחרי מותו? ובכן הסיפור של דודו טופז לא מתחיל בהתאבדות, הוא מסתיים שם. קדמו לו כמה אירועים כואבים שאי אפשר לנתק אותם מהסוף המר שלו. אסור להתעלם מהתנהגותו הפוגענית ברמה האישית וברמה הלאומית ולמחוק הכל ברגע פטירתו. התעלמות כזו היא "חנופה", ולחנופה של מחיר ציבורי כבד.
אם נקונן על האבידה לעולם הבידור ונתעלם מהאלימות הגדולה שלו - נשדר "סלחנות לאלימות". לסלחנות הזו יש מסר חינוכי שלילי גרוע. "לא נורא אם אתה קצת אלים, לא נורא אם אתה מנצל את מעמדך להשפיל אחרים. העיקר שאתה משפיל את האנשים הנכונים. והעיקר שאתה עושה את זה בהומור". סלחנות שכזו היא קלקול חברתי שיצמיח את דודו טופז של הדור הבא.
האמת היא שזה כבר בדור הזה. כבר היום אנו חיים במסע רציחות יום יומי. חכמינו לימדו אותנו שמלבד אחריות הרוצחים יש גם אחריות למערכת. האם לרוצחים הייתה יש אוירה תומכת או לא? צריך להסביר מה פירוש אוירה ציבורית תומכת לרוצח. הרי אף אחד לא מעודד את הרצח. ובכל זאת יש אווירה ציבורית מסויימת שתומכת את הרוצח שמקבל את ההחלטה הנוראה שלו. ובכן, חלק מיצירתה הוא היחס לאנשים אלימים. האם ללטף אותם ולסלוח להם או להוקיע אותם בתיעוב!!
חלק נוסף ביצירתה הוא במערכת המשפט שלא יכולה לרחוץ בנקיון כפיה ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". הם שפכו ועדיין שופכים. אנו צריכים לתקוף חזיתית את השופטים שמחמירים באופן שיטתי עם חלק אחד של האוכלוסייה ומקילים עם המיוחסים בהנחות משפטיות מפליגות. היחס הזה פוגע גם באמינות מערכת המשפט וגם בציבור. הפרדוקס הגדול הוא שהיחס הזה פוגע בסופו של דבר ב"מיוחסים" עצמם.
השפיטה הסלחנית שהם זוכים לה מביאה אותם לתחושה שהכל מותר להם. התוצאה היא דודו טופז שהלך מדחי אל דחי. ראאד סאלח שממשיך להסית ולהדיח בעלילות דם. אסי דיין שרדף אחרי זוגתו המעוברת בסכין שלופה ושוחרר באלפיים שקל קנס. ואחרון חביב הוא פעיל השמאל נאווי - הפדופיל המורשע שתקף שוטרים בחברון ויצא בחודש מאסר בלבד. כל זאת בזכות יהודית קרפ - סגן היועץ המשפטי לממשלה לשעבר שהגנה על הפדופיל הזה בעדות אופי בבית המשפט.
אל מול השקר הזה אנו צריכים להחזיק חזק את עצמנו בדעת חכמינו ז"ל שהיו באמת חכמים. דבריהם עלולים לתת לכם - אולי - תחושה של אי נחת. אבל בהחלט כדאי ללמוד מהם. דבריהם אמת וצריך להתרגל אליה. כוונתי להלכה בהלכות אבלות שמדריכה כיצד להתאבל על אנשים מסוגו של דודו טופז. "כל אלו אין אוננים ואין מתאבלים עליהם. אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים."
אם ישאל השואל - מילא אנחנו שמחים על כך שנפטרנו מעונשם של אלו, אבל למה אחיהם וקרוביהם לובשים בגדי שבת "ואוכלים ושותים ושמחים"? התשובה היא האחריות לדור הבא. מי שיש לו אחריות חינוכית - חייב לשדר לסביבתו שיש דין ויש דיין. חייב לשדר לכל הילדים שאין סלחנות לעושי רשעה. כך מונעים את הרשע הבא, במיוחד בין בני המשפחה שהיו קרובים להשפעתו הרעה.
אסיים בסיפור. יום אחד פנה אלי חבר מהעיר טבריה וביקש את עזרתי הדחופה. הוא סיפר כי יש תוכנית טלויזיה של דודו טופז על זוגות שמחליפים את בני זוגם מול המצלמות. אחד מהזוגות היה אמור להיות מהעיר טבריה והתוכנית הייתה אמורה להיות משודרת קבל עם ועולם. הוא ביקש את עזרתי לעצור את הבגידה של איש ציבור עם אשת איש אל מול המצלמות.
לא יכולתי לעזור לו. יש לשדרנים את חופש הביטוי. חופש היצירה. העיתונות ובית המשפט ילחמו על החופש של שדרן הטלוויזיה שאנו ממנים את שכרו בעל כורחנו. החופש לעודד את הבוגדנות ואת הניאוף. מה לעשות?
התשובה של ההלכה היא: אפשר לעשות הרבה. "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים" - זו אחריות ארוכת טווח. זו הדרך שבה צריך להתמודד ציבורית עם אלו שחטאו והחטיאו את הרבים. זו הבחירה שלנו: להיות יפים ונחמדים או לקחת אחריות משפחתית וציבורית. התוצאה תהיה בילדים שלנו. בדור הבא.