נולדתי וגדלתי בירושלים, אך כשהתחתנתי, החלטנו אני ובן זוגי לנסות לגור בישוב באזור בנימין. חשבנו שזה ישתלם כלכלית ויאפשר לנו השתלבות בקהילה מגובשת יותר. לאחר מספר שנים חזרנו לגור בשכונת ילדותי, קרית משה - ונחלנו אכזבה קשה.
בעבר, שכונת קרית משה הייתה מעוז הציונות הדתית על מגזריה השונים. החל מאנשי תורה ועבודה וכלה באנשי ישיבת "מרכז הרב". היו קיימים בה שתי תנועות נוער, בתי ספר דתיים שונים ומגוונים וישיבות, וכל זאת בהרמוניה לצד תושביה החילונים של השכונה ללא כפייה או חיכוך.
לצערי, חזרתי לשכונה העוברת תהליך התחרדות. רבים מהזוגות הצעירים הדתיים הגרים בשכונה אינם רואים בה את עתידם מסיבות שונות: הראשונה, אין ביכולתם לרכוש דירה בשכונה זו, על אף שנחשבת זולה יחסית לשכונות אחרות, לאור המחירים המאמירים בה. השנייה, מסגרות חינוך חדשות אינן נפתחות על ידי הציבור הדתי הלאומי אלא על ידי הציבור החרדי וכך הם נאלצים לשלוח את ילדיהם למסגרת שאינה דרך החינוך שלהם או לכתת את רגליהם למוסדות לימוד בשכונות אחרות. השלישית, קהילתיות שהיא תוצר של השניים הראשונים, כאשר אין מסגרת שמאגדת ומפגישה את ההורים לא ניתן ליצור קהילה וחיי חברה.
וכאן אני מאשימה את הנהגת המפד"ל בבירה: מה עשיתם בקדנציה האחרונה לטובת הציבור הדתי לאומי בעיר הזו? מה עשיתם על מנת למנוע את ההתחרדות הזו? למה אני שגדלתי בעיר הזאת ואוהבת כל רחוב וסמטה בה ורוצה לגדל פה את ילדי לא יכולה לקנות דירה בעיר? למה אני צריכה לשלוח את הבת שלי למעון חרדי כי אין מעונות נוספים בשכונה?
זה נכון שהדירות בכל הארץ התייקרו, אך למה לא לדרוש אזורי בנייה לציבור דתי צעיר? למה לא לעודד מענקים לקבלנים עבור בנייה מוזלת לציבור דתי צעיר? מדוע לא להקים מעונות עירוניים נוספים המיועדים להורים עובדים ולא רק לאברכים? הפתרונות לרווחת הזוגות הצעירים הדתיים היו בידיכם בחמש השנים האחרונות אך אתם לא השכלתם לנצל זאת ולכן איני חשה מחויבות להצביע לכם.
התחושה שלי היא שבאופן כללי הציבור הדתי הלאומי לא נספר בבחירות העירוניות. העסקנים החרדים עובדים במרץ רב על מנת להשיג טובות הנאה מברקת או מליאון לפני שיודיעו על תמיכה בהם, ומה אנחנו, הציבור הדתי מנסה להשיג מהם? התשובה היא כלום, אנחנו הקול המובן מאליו.
הכותבת הינה אישה עובדת, פובליציסטית, דתית-לאומית, תושבת ירושלים, נשואה ואם ל-3 בנות.