שורדים!
בין שלל עומקיו של חג הפורים שחגגנו בשבוע שעבר, אחת המשמעויות המרכזיות היתה ההצלה מידיו של המן האגגי, צורר היהודים מזרע עמלק. חג הפורים הוא אחד מימי השמחה המזכירים לנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם. העם היהודי ידוע כעם ששורד. כבר אלפי שנים אנו קיימים, וכאלפיים שנים גלינו מארצנו, ועדיין אנחנו כאן, שורדים.
גם ממדינת ישראל לא נפקד יצר ההישרדות היהודי. בישראל נהוג, שכל ביקור ממלכתי של אישיות חשובה מאומות העולם, פותח בסיור ביד ושם. הסיור ביד ושם הוא הדבר הראשון שהמבקרים בארץ רואים, כיוון שיד ושם נתפס כמייצג חלק מהיסודות עליהם מושתתת מדינת ישראל, עליהם מיוסד צידוקהּ. מדינת ישראל קיימת, מבינים המבקרים, כיוון שכאשר לא היתה לעם היהודי מדינה ניסו להשמידו, ומתוך עשן הכבשנים הוא הקים את מדינתו; מדינת היהודים הוקמה כדי שהיהודים ימשיכו לשרוד.
רק שורדים?
אבל יש משהו שקצת מפריע, קצת בעייתי, בשרידוּת הזאת. כל יצור חי, כל אורגניזם, מצויד באיסטינקט שרידות בסיסי. כשהוא מותקף, כל מערכות גופו ייכנסו למצב של תגובה מגוננת. הדבר החשוב ביותר עבורו - הוא לשרוד. אך ככל שהאורגניזם מפותח יותר, יש בו יותר מערכות, ועל גבי מערכת השרידות הבסיסית, הוא מפתח חיים שלמים ועשירים. גם באדם יש אינסטינקט שרידות, אך ודאי אין האדם יצור ששורד בלבד - הוא חי, פועל, יוצר, שמח, אוהב ועובד את א-להיו. האם אפשר לחשוב שעם ישראל הוא עם ששורד בלבד, ומדינתו מדינת הישרדות?
לא כדי לשרוד קמנו ונהיינו לעם והתחלנו ללכת. אנו לא רק מבקשים לשרוד בעולם של גורל יהודי אכזרי, אלא רוצים לחיות בעולם של ייעוד יהודי נשגב. אך האם ישנו בנמצא ייעוד יהודי כזה, במדינת ישראל של כאן ועכשיו? אינני מתכוון להטחת ביקורת במנהיגים הפוליטיים, ובמערכת הפוליטית הנוכחית; שאלתי היא, האם בשיח הישראלי כיום, קיים ייעוד, קיימת שליחות, מצוי חזון?
נדמה כי במידה רבה, ייעוד כזה אינו קיים בשיח. ישנן תפיסות רבות לגבי מהותו של העם היהודי וחזונות שונים באשר לתפקידה של מדינת ישראל, הדרות בכפיפה אחת וצרות זו לזו. חשוב מזה; נדמה כי דיון אמיתי על ייעוד וחזון כלל אינם מתקיימים. השיח הציבורי אינו שיח של ערכים ורעיונות, אלא שיח של התנגחות שטחית וכוחנית בסוגיות פוליטיות.
לא פלא הוא, שבמציאות כזו, אחד המעוזים האחרונים של הסולידריות הלאומית הוא צבא ההגנה לישראל. עם ישראל נטול ייעוד הוא עם שורד, שהמקום היחיד בו הוא מרגיש עצמו כעם, בשיתוף ואחווה, הוא בצבא ההגנה שלו. זהו עם שהצידוק למדינתו הוא ביד ושם, ולא בבנים ובבנות שלו, החיים ויוצרים בארץ.
מחיי גורל לחיי ייעוד
כאשר הצילנו הקב"ה מהמן האגגי שביקש לעקור את הכל, קם עם ישראל וכתב את מגילת אסתר, בה "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם", כדברי המגילה. רבותינו ז"ל דרשו את הביטוי הכפול קיימו וקיבלו ואמרו, שעם ישראל שבאותו דור קִיים את מה שהוא קיבל מכבר (שבת פח ע"א); התורה הייתה נתונה וחתומה בידי העם, הם קיבלו אותה לפני ימים רבים - אך דווקא בדורו של המן, זכתה התורה לקיום מחודש. הגורל היהודי האכזר שהתהפך לפתע, האיר פנים לדור של התחדשות, של קבלה מחודשת של הייעוד היהודי.
האם נזכה גם בדורנו, דור שחי בצומת דרכים היסטורי מלא תהפוכות, לקבלה מחודשת כזו? האם נצליח גם אנו לקיים את שקבלנו מכבר, ליצור מחדש חיים של ייעוד יהודי נשגב?
הכותב הוא סטודנט לפילוסופיה יהודית וחבר בפורום אשכול