קיים ויכוח קשה בימינו, האם מותר או אסור למכור או להשכיר דירה בארץ ישראל לנכרים? יש רבנים המצטטים את הגמרא במסכת עבודה זרה (כ ע"א) והרמב"ם (הל עבודה זרה פרק עשירי, הלכות ג-ד) האוסרים. זו לשון הרמב"ם "ומפני מה אין מוכרין להם? משום שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתם ישיבת עראי היא". לעומתם, יש רבנים המצטטים דברי הרב הראשי הראשון במדינת ישראל, הרב יצחק אייזק הרצוג, המתיר זאת.
שנים הם הנימוקים שנותנים הרבנים האוסרים, נוסף על הפן ההלכתי הנ"ל.
א. מי לא יודע שיש לנו "מלחמה" עיקשת כעת על השאלה למי הריבונת על ארצנו. לא רק שכינינו מדינות ערב (מצרים, ירדן, סוריה, לבנון) טוענים לבעלות פאן-איסלמית על ארצנו, אלא גם ערבים שהם אזרחי ישראל, שנולדו וחונכו אצלנו, המתפרנסים מאתנו ומקבלים הטבות רבות ממדינתנו, גם הם בעד שלטון ערבי על ארצנו עם כל הכרוך בכך, החזרת הפליטים הערבים שהם מליוני בני אדם, וגם ביטול ההגירה היהודית לארצנו. עד כדי כך הגיעו דברים שאינם מסכימים בשום אופן שתהיה כאן מדינה "יהודית" אלא תובעים "מדינת כל אזרחיה". ואם הם יהוו רוב דמוגרפי, אז יקום שלטון ערבי ולזה הם מצפים. בזמן שיש לפנינו שאלה לאומית כזאת, בלי ספק צריכים להחמיר בספקות הלכתיות, כלומר לעמוד על כך שלא לתת להם יכולת שליטה על ערינו ויישובנו.
ב. יש כאן שאלה אנושית. מי לא יודע על התלונות הרבות של אזרחים יהודים שנפגעו משכנותם של כמה משכניהם הערבים. או שחוששים מלתת לבנותיהם הצעירות לצאת לרחובות עיר פן יפגעו בהן, או שחוששים מגניבות מרובות. מי איננו זוכר את מספר הרב של כלי רכב שנגנבו במדינתנו, זה כבר שנים רבות, ונמסרו ונמכרו לערבים בשטחי אש"ף? ועוד, בתחנות המשטרה דו"חות רבות על תלונות שהגישו יהודים שנפגעו ע"י בריונות של שכניהם הערבים, ואין ידיהם של השוטרים מספיקות לטפל בתלונות. התלונות נשארו על הנייר, ונמצאו בארכיונים. במצב כזה, ודאי שיש זכות לתושבים יהודים לשמור על בטיחותם; ויש גם איסור למכור בית או שדה למי שעלול לסכן או להזיק ליהודים אחרים.
אבל סוף כל סוף, הרי טוענים הרבנים המתירים שהרב הראשי יצחק הרצוג התיר הדבר? לכן טוב הדבר שלא יגידו דברים בשמו מה שלא אמר, ושגם יזכירו ויפרסמו דברים שכן אמר. החומר שכתב נמצא גלוי לפני כולם ב"תחומין" כרך ב (שנת תשמ"א) עמ 172-173, דברים שכתב לפני קום המדינה. בין היתר כך הוא לשונו:
"הלאו של לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע וכו והלאו של והארץ לא תמכר לצמיתות ברור שלא נאמר על "גר תושב". אבל מה שאינו ברור כל כך הוא אם לא נאמר לאו זה על גוי שאינו עובד עבודה זרה אלא שאינו גר תושב מפני שלא קבל עליו [מעמד זה] בבית דין, או שבזמן הזה שאין בית דין מקבלים גר תושב [רמב"ם, הל עבודה זרה פ"י ה"ו].
כבר הביא קודמי הגאון בשו"ת משפט כהן [הרב אברהם קוק] שאין איסור זה חל על "גר תושב" ושהערבים בני דת האיסלם וכו ואינם עובדים עבודה זרה, לא חל עליהם איסור זה, אע"פ שאינם גרים תושבים במובן החוקי של שם זה. ודעתי מסכימה לדעתו ז"ל.
מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות. ואולם אם המדינה היהודית לא תאסור זה באופן קטגורי כשאין סכנה כנ"ל נשקפת, לא תהא עוברת על איסור זה.
ואע"פ שהגאון הנ"ל לא סמך על זה בלבד וצירף לזה עוד תנאי של מכירה לזמן, מכל מקום זה עיקר אצלו. ומכיוון שמסתבר שהעמידה על הפלייה זו [לאסור מכירת קרקע לנכרי] יכולה היא לסכן את סיכויינו להשגת המדינה היהודית, או לגרום הרס אחר כך ח"ו, יש לסמוך על הדיעה המקילה.
ואמנם טרם הוסד המדינה היהודית על יסודות חזקים, כל יהודי המוכר קרקע לנכרי אפילו לערבי מוסלמי הוא מערער את יסוד התאחזותנו בארץ אבותינו ומשים מכשולים על דרכנו לגאולת הארץ והעם, ועובר ובוגד ייקרא".
כאשר אנו מעיינים היטב בדבריו רואים אנו שסייג כמה סייגים המביעים עמדה שלפי מצבנו כעת בארץ ישראל, הרב הרצוג יהיה דוקא מהאוסרים למכור קרקע לנכרי.
א. "מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי" כלומר במקרים חריגים, ולא שיהיו נוהגים רבים למכור, ואז זה כבר שינוי של סטטוס ישראל בארצנו.
ב. הרב קבע: "אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות". כאשר הרב הרצוג כתב הדברים לפני קום המדינה, הוא היה משוכנע שהמדינה תהיה לאומית יהודית, ולא תתחשב באלמנטים בינ-לאומיים הפועלים להחליש את אחיזתנו בארצנו. הוא לא העלה על דעתו שממשלה יהודית תגזור "הקפאה" על כל בנייה ביש"ע, או הקפאה על בנייה בירושלים. אילו ראה זאת, לא היה תולה תקוות על "מדינה יהודית" אלא קובע כי גם אחר כך האיסור במקומו עומד. כי "המדינה" אינה אוחזת בצעדים חוקיים להציל את יהדותה של המדינה.
ג. הוא כותב: "ומכיון שמסתבר שהעמידה על הפלייה זו [לאסור מכירת קרקע לנכרי] יכולה היא לסכן את סיכויינו להשגת המדינה היהודית, או לגרום הרס אחר כך ח"ו, יש לסמוך על הדיעה המקילה". עיקר הסיבה שהרב הרצוג התיר מכירת קרקעות לנכרי היא כי חשש שאם נאסור זאת זה יסכן עצם הקמת המדינה. אבל חשש זה חלף, וכבר יש לנו מדינה. אדרבה, ריבוי מכירת קרקעות לנכרים עוד יסכן את המשך אחיזתנו בערינו. מי לא שמע על חשש איבוד שליטה יהודית על הנגב, ועל איבוד שליטה יהודית על הגליל, מפני ריבוי האוכלוסיה הערבית?
ד. הרב מאשים: "טרם הוסד המדינה היהודית על יסודות חזקים, כל יהודי המוכר קרקע לנכרי אפילו לערבי מוסלמי הוא מערער את יסוד התאחזותנו בארץ אבותינו ומשים מכשולים על דרכנו לגאולת הארץ והעם ועובר ובוגד ייקרא". הוא קורא לו "עוכר ובוגד". כלום אנו כבר במצב של "יסודות חזקים"? כלום לא גורמים בכך החלשה נוספת ליסודות המדינה?
לכן אחרי שאנו קוראים דברי הרב הרצוג זצ"ל, והם הרי גלויים לפני כל קורא ספר ("תחומין") הנ"ל, יש לתמוה על אותם הרבנים המתירים. אפשר שלא ראו את הטקסט אלא שמעו עליו, עד מפי עד. ועוד יש לדעת כי מדובר כאן באיסור דאורייתא ויש להחמיר בספקות. לפעמים הדבר גובל על פקוח נפש, כמו שהתנסינו מאז הסכמי אוסלו. אסור להטות את ההלכה כדי למצוא חן בעיני הגוים.
ועוד הערה. בשו"ת חתם סופר (או"ח סוף סי קנד) קובע הרב שכאשר מבקשים רבני זמננו לשנות איזה דין, צריכים לאסוף יחד כל תלמידי חכמים שבמדינה, ולדון בכובד ראש אלו נגד אלו ולהחליט ע"פ הרוב. אבל שום יחיד בדור "אפילו חסון הוא כאלונים" לא יכול להתיר שום דבר.
הרב משה צוריאל, מחבר הספרים "אוצרות הראי"ה", "אוצרות התורה", "אוצרות המוסר". ר"מ ומשגיח בישיבות שונות