קצת לפני שאנחנו חותמים על עוד הסכם שלום, קרי, מבצעים ויתור טריטוריאלי ומקבלים בתמורה קדחת; מעבירה ממשלת ישראל חוק הפכפך משהו: כמה שהוא חסר תקדים במיותרותו, מדהים כמה תועלת הוא מפיק.
כבר מזמן גילינו שמשא ומתן במזרח התיכון אינו כמשא ומתן בשוק העסקים. בחנות, משא ומתן יתנהל כך: אני ארצה לקנות ברווז, ואציע תמורתו, נניח, ח"י שקלים. למשא ומתן כזה יהיו גם תנאים מוקדמים שבלעדיהם לא אפשרי מקח וממכר. בין אלה אפשר למנות מיזוג אוויר בחנות, וחיוך רחב של המוכר שמטרתו הוא לגרום לי לצאת מהחנות עם ארנק קל יותר.
ברם, הפלסטינים מבלבלים בין תנאים מוקדמים, למושאי הויכוח. אצלם משא ומתן צריך להתחיל קודם כל בכך שהם מקבלים את דרישותיהם הסופיות. אם אני מבין נכון, שאלת הבניה בהתנחלויות נגזרת משאלת צדקתנו בהיאחזותנו בפיסת הקרקע. על השאלה הזו אנו מתיישבים לדון, אי אפשר לפסוק אותה לפני תחילת השיחות. הדבר נכון גם לחלופין; מה ההישג הגדול שאנו עשויים לזכות בו במשא ומתן, אם אבו מאזן יגלה רוחב לב? הכרה בזכותנו להתקיים כאן כיהודים. כלומר, חיוך, במקרה הטוב. איזה כיף.
איך אפשר להתיישב לשוחח עם מישהו שאתה לא מכיר בו? זאת לא צריכה להיות דרישה שלנו במשא ומתן, אלא תנאי מוקדם לו. ומבין כל הגחמות של הפלסטינאים, ולאור העובדה שבמשך ארבעים השנים האחרונות רק אנחנו מוותרים ומקבלים בתמורה שחפת, זה צריך להיות התנאי המוקדם היחיד במשחק.
אינני יודע אם זו הייתה כוונתם של ליברמן וביבי, אבל החוק שעבר אתמול רמז על הנקודה הזאת. הוא הסביר למה אפילו את התנאי הזה הערבים אינם מסוגלים לקבל. ככלל, אני סבור שערביי ישראל והשטחים מתחלקים לשני סוגים; אלה שישמחו לרצוח אותנו עכשיו, ואלו שזה לא משתלם להם כרגע כלכלית. ההתנגדות החריפה לחוק הנאמנות רק מוכיחה את זה.
והלא מה כבר ביקשנו? שישתתפו בהושענות? שבפסח ימכרו את כל החמץ הבלוע שלהם לעצמם? לא. ביקשנו, במטותא, נאמנות. שיתמכו פחות בחמאס. שיפחיתו את מינון הסיוע שלהם לסוכני אויב ל-נניח, פעמיים בשבוע.
אז איך, תמהני, אנו מצפים שהמדינה שצפויה להיות שכנה שלנו תכיר בנו, אם אפילו הערבים שהם אזרחנו מקבלים חום מהאפשרות שבאופן בלתי הפיך, גבעתיים תהיה, שומו שמים, עיר יהודית?
נכון שהחוק הזה לא באמת נותן כלום. אבל זו גדולתו: אם משהו שמגיע לנו ממילא, בזכות, מתוקף הצהרת בלפור, מגילת העצמאות או התנ"ך, מעורר זעם בגלל שפתאום מדברים עליו במפורש - הדבר אומר דרשני. מה העדפנו להחביא מתחת לשטיח כל כך הרבה זמן שפורץ עכשיו החוצה? אפילו אם הדבר יגרום להתקוממות, כמו שמנבאים נביאי הזעם מהשמאל, זו תהיה תוצאה חיובית ביותר. חשיפת פרצופם עדיפה לנו עכשיו, כשהם חמישית מאיתנו. לא כשהם חצי.
אז רגע לפני שאנחנו מקבלים עוד סיסטיק פיברוזיס בתמורה לרצוננו בשלום, הגיע הזמן להתפכח. חוק הנאמנות הוא בסיסי, הוא הכרחי, והוא גם מבחן והוכחה. כי שלום אמנם עושים עם אויבים, אבל עושים אותו עם אויבים שרוצים שלום. אבל הערבים רוצים רק מדינה, זכות שיבה, משאבים ולהיות כאן לבד. בשבילנו, כרגיל, הם ישמרו את הטחורים.