בכל לבי, אני מתפלל שהידיעות אודות המתרחש בחברון - אינן נכונות. אבל, אם חלילה יהודים חללו קברי מוסלמים, הרי שנחצה קו אדום המאיים על הלגיטימיות של הפורעים להתיישב בארץ ישראל.
מאבק אידיאולוגי הוא מאבק לגיטימי בחברה דמוקרטית. אבל התנהגות ברברית הרחוקה מכל יסוד יהודי, מהווה תעודת עניות גדולה לפורעים. הגרועים שבשונאינו, במהלך הדורות, נקטו בפעולות נוראיות מעין אלה. מה נבזה יותר מלחלל את מקום קבורתו של מי שאין בכוחו להזיק?
בקושי רב, אני מונע עצמי מהשוואות לאירועים מן העבר הקרוב והרחוק. בקושי רב. אבל, מנין, מנין התעוזה?! האם לא רעדו הידיים?! הלב לא החסיר פעימה?!
אי אפשר להתכסות מאחורי טענת המיעוט ההזוי, מיצינו אותה עד תום. מחללי קברים, אם היו כאלה, אינם ראויים לבוא בקהל המאמינים במוסר היהודי ובקדושת האדם, כל אדם, שנברא בצלם.
אני משוכנע שרבנים ומחנכים בעשרות בתי מדרש ואולפנות מסבירים לתלמידיהם עד כמה המעשה לא ראוי. אך לא די בכך. האנשים הללו, פראי האדם, צריכים להיות מוקעים, נדחים מקרב הקהל.
אך, גם אירוע החילול לא התרחש, ושוב, התקשורת העויינת הטעתה אותנו. אינני לוקח את דברי חזרה. מדוע?! כי באוזני, שמעתי בגלי צה"ל, שניים מטורפים, מדברים סרה בצה"ל. התייחסויות נבזיות ושפלות לחיילי צה"ל, אמירות נמוכות שאינן מתמזגות עם מי שעל שפתיו תפילה שלש פעמים ביום, אינן לגיטימיות. בגלי צה"ל שמעתי את אותו אדם(?) הזוי קורא בקול: "שכולם יהיו גלעד שליט".
אינני מוצא מילים כדי לבטא את תחושתי כלפי אותו איש. אבל, על אנשי הרוח, מנהיגי הציבור ורבני ישראל להשמיע קול ברור וצלול כלפי מחרפי צה"ל אלה. כמה חוצפה צריך כדי לקלל ולחרף את מי שמסכן את חייו למען העם והארץ? וגם ניקוב צמיגים של ערבים, כן, גם זה, איננו לגיטימי. אנו חיים במדינה, ואין לנו צורך במיליציות. יש לנו צבא ומשטרה.
לפני למעלה מעשרים שנה למדתי, תקופה מסוימת, במסגרת המחזור השני של ישיבת שבי חברון שבבית רומנו. ראש הישיבה, הרב בלייכר שליט"א, חזר ושינן באוזנינו את עקרונות הממלכתיות. את העובדה שאנו לא צבא. את האצילות שצריכה ללוות את התנהלותנו.
חברון היא ערש מלכות בית דוד. דווקא ממנה צריכה לצאת בשורה אחרת. לא ערביי חברון מסכנים את היישוב היהודי בחברון. גם לא פעילי שמאל. יהודים, בשר מבשרה של ההתיישבות, הם אלה מערערים את הזכות להתיישב, הם אלה שגורמים לחברה הישראלית להכריז בקול גדול: אל יהיה חלקנו עמכם.
המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת פתח תקוה