"הלם תרבותי", זוהי כותרת מאמרו של הרב יונה גודמן העוסק ב"התמודדות התרבותית והחברתית של הסטודנט הדתי באקדמיה". במאמר, שפורסם בכתב העת האחרון של רבני "צהר", טוען הרב גודמן כי הצעיר והצעירה הדתיים שמגיעים לאוניברסיטה עוברים, ברובם, הליך של שחיקה מבחינה דתית ותורנית.
לדבריו "הצעיר הדתי מוצא עצמו בקמפוס נוכח אתגר כפול בעל עוצמה רבה. מצד אחד הוא נחשף בפתאומיות לעוצמת חיי החברה הצעירים בקמפוסים (חילוניים ודתילוניים כאחד), ומצד שני הוא לראשונה מגלה כי הוא נמצא בשלב חדש בהתפתחות האישית שלו, שלב של חיפוש תוך עצמאות נטולת הכוונה רוחנית או חברה תורנית ממשית. שילוב כפול זה מצטרף למשמעות התכנים שהוא נחשף אליהם בעוצמה רבה, ויחדיו הם יוצרים מכבש לחצים רב-השפעה על העולם התרבותי-תורני שלו, ורבים חללים הפילה.
 |
|
הבעיה היא לא בהרצאות (צילום:DArcy Norman-cc-by)
|
"מי שראה כיצד לעתים מתנהגים בוגרי ישיבות הסדר עת משוחחים הם עם צעירה חילונית לספסל הלימודים, מי שראה כיצד לעתים מדברות נשים דתיות נשואות צעירות עם הבנים החילוניים בהפסקה, לא יכול שלא להיות מוטרד מהקשיים שחלק מבוגרינו חווים עת אורח חייהם ניצב במבחן מורכב וייחודי זה", מסביר הרב גודמן.
הסכנה היא דווקא בהפסקה
בין השאר מביא הרב גודמן במאמרו מספר סיפורים ששמע מסטודנטים. "הרבנים שלי הזהירו אותי לפני שהלכתי ללמוד באוניברסיטה", סיפרה לרב גודמן סטודנטית לתואר שני, "הם הסבירו לי כי יש קורסים רבים בהם מלמדים דברי כפירה וכי יתכן ואין לי את הכלים כדי לעמוד רוחנית נגד עוצמת השכנוע של המרצים. אני באוניברסיטה כבר שנתיים, ומעולם לא שמעתי דברי כפירה ממרצה. אך מבחינה תורנית נשחקתי בצורה משמעותית. פשוט, הסכנה להתקלקל היא בכלל לא בהרצאות אלא בהפסקות! פוגשים אותה בדשא ובמנזה, ובהווי הסטודנטים שהוא חילוני מאוד ומפתה מאוד".
סטודנט אחר מספר אף הוא כי החיפוש אחר חברים, היה הדבר ששינה אותו. "הגעתי ולא הכרתי איש. היה רושם שלכולם יש חברים. גם אני באיזה שהוא מקום חיפשתי חֶברה. לכן, הראשון שאמר לי בוקר טוב, האחרת ששאלה מה נשמע הפכו במהרה לחברַי ויחד ישבנו בהפסקות. השיחות רדודות, הצניעות מהם והלאה, ובמצב אחר בחיים לא הייתי מעלה על דעתי ליטול חלק בחבורה כזאת. אך היה לי רצון להשתייך למשהו, וזה מה שמצאתי".
ההצעה: מכינות ובתי מדרש
הרב גודמן במאמרו לא מסתפק בהצגת הבעיה, אלא מנסה להציע גם מספר דרכי התמודדות. אחת הדרכים המוצעות הינה למעשה העתקת המודל שנבנה בציונות הדתית להתמודדות עם תופעה שהייתה נפוצה מאוד בציבור בעבר של "הורדת הכיפות" במהלך השירות הצבאי.
"יש להעתיק את הרעיון של מכינות קדם צבאיות, אשר שואפות להכין את הנער לקראת המפגש התרבותי עם חיי הצבא, גם לשלב זה של החיים." אומר הרב גודמן, "אם בראש המכינה הקדם-צבאית עומד לעתים רב שהוא עצמו בעל עבר קרבי משמעותי, ואולי אפילו בעל דרגה גבוהה, הרי שכאן יש להציב בראש המכינה רב שהוא עצמו בעל עבר אקדמי, אולי אפילו בעל דרגה גבוהה בה, אשר יוכל בע"ה לשמש דוגמא למי שנכנס (לפרד"ס?) וחי בו בשלום"
פיתרון אחר אותו מעלה הרב גודמן, המזכיר יותר את סגנון "ישיבות ההסדר", הינו של הקמת בתי מדרש לסטודנטים. לדברי הרב גודמן אמנם נושא זה עלה בעבר ואף קיים במספר מקומות, אלא שבית המדרש הקיים "התמקד בעיקר בלימוד תורה רגיל, וכן בשיעורים השואפים לסייע בגיבוש השקפת עולם רוחנית נוכח ההשקפות שאותן פוגשים בהרצאות בקמפוס".
לעומת בית מדרש זה, טוען הרב גודמן כי בית המדרש צריך להוות מעין "קבוצת תמיכה", או כדבריו, "בית ומקור תמיכה ולא רק מסגרת לימודית עיונית".
ואם תהיתם בנוגע לשאלת העירוב בין המינים באותם בתי מדרש, הרי שהרב גודמן מתלבט בין שתי אופציות בלבד "האם הפעילות בבית המדרש (המלווה את הקמפוס) צריכה להיות נפרדת לחלוטין, או לכלול מעת לעת פעילות משותפת של מסלול בנים עם מסלול בנות... כדי לתת הזדמנויות משמעותיות להיכרות שתביא לנישואין".