שנתיים לגירוש. 14 שנה לאוסלו. 30 שנה לקמפ-דייוויד והחתימה על הגירוש הקודם מסיני. והאסימון שלנו עוד לא נפל.
נכון, אין לנו חלק באליטות ובתקשורת. נכון, אין לנו רגל במכוני מחקר בעלי השפעה במסדרונות הכנסת. נכון, לא הכנסנו לכנסת מספיק נציגים. אבל עד מתי נזרוק את האחריות על גורמים חיצוניים ולא נבין כי המהפך צריך להתחיל בתוכנו פנימה?
רק שינוי התודעה הדתית-לאומית מתפיסת ה"דתי מחמד" והרפיסות המבוטאת בביטויים כמו - "אין לי קרניים", "גם אני הייתי בצבא", "גם אני נורמלי" וכל המשפטים המבטאים באופן עמוק התנצלות על מה שאני, או ליתר דיוק על מה שאני לא, רק שינוי התפיסה הזו יחולל את המהפך המיוחל.
ביום שנבין שאנו מה שאנחנו; ביום שנבין שעלינו לקרוא בשם ד בלי לחשוש כלל ממה יגידו ואיך נֵראה; ביום שנתחיל להגיד את האמת הפשוטה, הטבעית, היפה, שאנו בנים לד אלוקינו ותלמידי משה רבנו ורבי עקיבא, רמב"ם, ריה"ל והרב קוק, ביום הזה יסומן קו "פרשת המים" שעליו יצביעו ההיסטוריונים בעוד שלושים שנה ויגידו - כאן התחיל המפנה בציונות-הדתית. כאן היא הפכה מתנועה חבולה לתנועה מובילה.
זה חייב לבוא ע"י אלפי בני נוער, בנים ובנות, שיאמרו לעצמם ולהנהגה שלהם שהם לא מוכנים לוותר על כלום - לא על הארץ, לא על התורה ולא על העם הנפלא הזה. כשנכיר בגודלנו, בעוצמתנו ובאמת הפנימית שלנו, אז חייל דתי בצה"ל לא יחשוש שיתקלקל אלא ישאל את עצמו כמה חברים חילוניים מהמוצב יתארחו אצלו כל שבת בבית. כל בת שירות-לאומי שיוצאת מביתה תיבחן עם כמה חברותות היא למדה במהלך השנה. וכל סרוג - בכל מקום שהוא - בעבודה, במילואים, בשכונה, בתור בסופר, לרופא ובכל מקום - ירגיש שהוא שליח יחיד של התורה הגואלת ועליו המשימה להשפיע מהטוב הזה על כל סביבותיו. גם על הבן הדתל"ש של השכן, כי הוא אחראי גם עליו.
את הדגל הזה התחלנו בשנים האחרונות להרים בתנועות התשובה. זהו דגל שקודם-כול אומר את האמת הפשוטה: אנו הולכים בדרכו של אברהם אבינו. אנו לא מתחבאים, לא רוצים יותר להיות "נחמדים" אבל כן רוצים להיות אותנטיים, וכשנהיה כאלה - גם יכבדו ויעריכו אותנו הרבה יותר מאשר היום. זוהי אהבה אמיתית לכלל ישראל. די כבר עם ה"ליטופים" וההתחנפויות - שבענו מכל אלה. הגיע עת ההשפעה. הגיע זמן הגאולה.
יש המון עבודה לכולם ובכל גיל: דוכנים, חברותות, שיעורים, טיפול באחים שלנו הקטנים, ייזום חוגי בית, השפעה בסניפים, צה"ל, השכנים, אוניברסיטה, עבודה, מילואים ואיפה לא. אבל העיקר שינוי התפיסה חסרת הביטחון העצמי, עמידה זקופה ואיתנה שתצמיח בבוא העת גם את המנהיגות היהודית שכולנו חפצים בה, אך לא בטוח שמצאנו כבר את הכלים להנחיל אותה.
תדע כל אם עברייה שהיא מחנכת את דור המהפכה הבאה, דור שלם דורש תשובה, תשובה גדולה מאהבה, תשובה המקיפה לא רק את טובת הפרט ואת נפשו הפרטית "המתחברת" באופן אישי לאלוקיו, אלא תורת חיים המעניקה משמעות ועומק לתהליכים המופלאים בדור התחייה.
לא ייאוש ממשברים, לא לחזור ולהחזיר בתשובה כי נגמרה לנו המדינה, אלא דווקא כי זכינו לאתחלתא שהיא יותר קשה משחשבנו ותובעת מאיתנו לצאת משפת הכלל שהתרגלנו אליה לשפה פרטית שתדע לחבר ולהרים את הכלל.
זו דרך ארוכה, אך היא קצרה הרבה יותר מאשר לצאת לקמפיין אנטי-הנסיגה הבאה ויעילה הרבה יותר מכל אותם מסרים ביטחוניסטיים שאין מאחוריהם שום בשורה או גודל. זה לא פשוט, אבל אנו ציבור בעל כוחות ענקיים שרק משבר ההנהגה ואובדן ביטחון עצמי ציבורי - מבלבלים אותו.
אם ראש הממשלה, יהיה מי שיהיה, יעמוד להבא מול ציבור נחוש שכזה, הוא ימצמץ ראשון, ולא נושפל שוב מול גדרות כפר מימון.
ישראל זעירא הוא מנכ"ל ראש יהודי
המאמר עתיד להפרסם בעלון השבועי עולם קטן