כמעט כל אדם באיזשהו שלב בחייו מחפש מישהו גדול וחכם ממנו, שיגיד לו כיצד נכון לנהוג, ומה נכון לבחור. זו חולשה מאוד אנושית. כשהיינו ילדים, כמעט תמיד היו אלה ההורים שהנחו אותנו. ככל שגדלנו, בחרנו בעצמנו את הדרך. למעשה זה היה הסימן שהתבגרנו - הפסקנו להפקיע מעצמנו את זכות הבחירה. אבל גם כיום כשאנחנו גדולים, לפעמים אנחנו מחפשים להיות קצת יותר קטנים, ולקוות שיש מישהו, שיודע משהו שאנחנו לא יודעים, ויכול לבחור בשבילנו. תכונה זו, אגב, משותפת לכל התרבויות, והיא באה לידי ביטוי ברדיפה אחר קמעות, בנהיה של ידוענים מכל אומות העולם אחר קבלה, ובאמונה בגורואים למיניהם. אם הבחירה העצמאית שלנו היא זו שהפכה אותנו מאינפנטילים לבוגרים, ניתן להגיד שככל שאנחנו כבוגרים מפקיעים את הבחירה הזו מעצמנו, ונותנים אותה למישהו אחר, אנחנו הופכים את עצמנו מבוגרים לאינפנטילים. זה לגיטימי כשזה קורה בעיתות מצוקה או מבוכה. אבל כשזו דרך החיים שלנו, זה פשוט לא בוגר.
אביחי בוארון מקנא בש"ס. להם יש מצפן גדול, שמורה להם את הדרך. והם לא סרים מכל אשר הוא מורה להם ימין ושמאל. הבעיה במצפנים, גם במצפנים בגדולים, שלפעמים די במגנט קטן כדי להטעות אותם. אורי גלר כבר הוכיח זאת. כך, כמו המצפנים, קרה גם שרבנים בכל מיני צמתים בהיסטוריה טעו. הדוגמא הבולטת והכואבת ביותר היא ההוראה ליהודים לא לברוח מאירופה ערב השואה. מי שחושב ש"היה לא תהיה" הומצא ב-2005, טועה.
קריאתו של אביחי בוארון - "דרוש מנהיג", מזכירה לי את סיסמת הליכוד בבחירות בהן ניצח שרון את ברק - "צריך מנהיג חזק". הסיסמא דיברה אל העם. גם העם רצה מישהו שבטח יודע טוב יותר מכולם. מישהו שיכריע בשביל העם. "אל תשכחו", אמר באותה עת מורי, ד"ר אמנון שפירא, "שמנהיג יותר חזק זה פחות זכויות אדם". אני חשבתי שהוא טועה. חשתי שכרגע צריך מישהו שיעשה פה סדר, ושיגיד לכולם מה נכון. בגירוש גוש קטיף וצפון השומרון, הבנתי את "נבואתו" של ד"ר שפירא. בגירוש ראינו איך פתאום אנשי ימין נאמנים הופכים את עורם כי "אריק אמר. ואם אריק אמר, אז אריק יודע". הנה תמונת ראי, גם אם מעוותת, של מי שנותן לאדם אחר את הזכות להכריע בשבילו. כך ראינו את חוסר החשיבה אצל רוב הציבור הישראלי באותה העת. זאת ועוד - לא מעט נשמעה הטענה כלפי החיילים בעת הגירוש - "אתם רובוטים? אתם לא חושבים שהפקודה שניתנה לכם איננה מוסרית?". מה לנו כי נלין על החיילים, אם גם אנו נבקש שיהיה מישהו גדול, "מנהיג חזק", שיכריע בשבילנו? הרי בכך אנו הופכים את הטיעון "בסך הכל מילאתי פקודה" ללגיטימי.
כבוגר אקדמיה שהתחנך על מחשבה ביקורתית, אינני יכול לשאת את המחשבה של וויתור על המחשבה האינדיבידואליסטית שלי. דווקא המצב הנוכחי, בו מנהיגנו חייבים לנו דין וחשבון על מעשיהם, הוא זה שאונס אותם לעבוד על פי אמות מידה מוסריות. דווקא העובדה שאיננו סומכים על מצפן, היא זו שמכניסה לחיינו את המצפון. הרי בין השורות, מה שמציע אביחי בוארון הוא, שגם אנחנו נוותר על עמדות מוסריות, ונתחיל לסגור דילים, באותן הכרעות שבהן ממילא הצבעה לעומתית לא תעזור. למיטב זכרוני זו היתה הטענה של יהדות התורה, כשקיבלה לפני שנתיים אתנן של 290 מליון דולר, כדי להמנע בהצבעה על התקציב, ועל הדרך גם התנגדה לרעיון משאל העם שהלך והתהווה. דילים כאלה יכולים להתהוות רק במפלגות בהן, המצביעים בכל מקרה יצביעו למפלגה. אני שמח להיות שייך לזרם ביקורתי ובוחן. אני גאה להיות מצביע חושב, שנבחריו מחוייבים כלפיו לא רק בשיפור עמדות כלכליות, אלא גם ובעיקר בשיפור עמדות מוסריות.
כה עשו חכמינו
לסיום מקנח אביחי בוארון את מאמרו בסיפור מדהים שהיה יכול להיות חלק מ"כה עשו חכמינו", על אותו הח"כ שהעז לבקר את מרן, וזמן מה לאחר מכן נפצע קשה בתאונת דרכים, וחייו ניצלו בנס. המסקנה המתבקשת והיחידה אליה ניתן להגיע, היא שאסור ללגלג על רבנים. אבל נניח שאותו ח"כ היה משבח את מרן, ובכל זאת אחר-כך היה קורה לו אותו דבר בדיוק - הוא היה נפצע בתאונת דרכים, וחייו היו ניצלים בנס, כמובן שהמסקנה המתבקשת אז היתה, שעל אותו ח"כ היתה גזרה, ורק העובדה שהוא שיבח את מרן, היא שהצילה את חייו.
ואולי בכל זאת קו נוסף מקשר בין טענתו של אביחי בוארון לבין הסיפור בסוף דבריו - מי שתר אחר רב גדול שדבריו בכל עניין - הלכתי או לא - הם "דעת תורה" (מתי בדיוק התורה דיברה על בחירת פרס לנשיאות המדינה?), בטוח שלכל "מקרה שקרה" ניתן להדביק את המסקנה החד משמעית, שריבונו של עולם בכבודו ובעצמו התכוון להעביר לנו. אולי כדאי להוריד את הדברים למקומות קצת יותר ארציים?