"החמאסניקים לא מפחדים אותי, מה שבאמת מפחיד כאן זה ירי דו"ץ" כך אמר בראיון אחד החיילים בעזה. במלחמה הזו רוב האבדות שספגנו היו כתוצאה מירי כוחותינו על כוחותינו. אני לא מתיימר למצוא בכך רמזים נסתרים, אבל יש לי מן תחושה שאפשר ללמוד מכך משהו.
אנחנו עומדים ערב בחירות כאשר האתגרים מולם אנו ניצבים כאומה הם אתגרי ענק שלחלק מהם יש משמעות קיומית של להיות או לחדול. חיזבאללה בצפון, חמס בדרום, אירן גרעינית, משבר כלכלי עולמי, משטר חדש באמריקה הם רק חלק מהסכנות והמשימות שעומדות בפתח (חלקם כבר נכנסו בו).
אנחנו עומדים בפני תקופה שיכול להיות שתדרוש לקבל החלטות לא פשוטות יהיו ההחלטות אשר יהיו. המענה לכל אלו לא מתחיל מהחוסן החיצוני של החברה אלא דווקא מהחוסן הפנימי שלה. בלעדיו כל עלה נידף יכריע אותנו. יחד נוכל לפחות להתמודד בצור ראויה.
אנחנו חברה שלעיתים האצבע שלה על הדק היחסים שבין חלקיה השונים היא קלה. לעיתים אנחנו יורים לפני שדאגנו לוודא שמולנו עומדים כוחותינו. הדברים נכונים לגבי כל הצדדים בסכסוך הפנימי הארוך שלנו, אלו שמימין וגם אלו שמשמאל.
אנחנו לא פעם פורמים מהר מדי את החבלים שקושרים אותנו יחד לאומה והופכים להיות חברה של קרעים, קרעים, מגזרים, מגזרים (ואפילו תתי מגזרים) , ממלכת יהודה וממלכת ישראל. אנחנו חייבים לזכור לא כל שמאלני הוא בוגד ולא כל מתנחל הוא פאשיסט. מי שמציץ בביצה העכורה של הטוקבקים שמציפה לא פעם קולות תת קרקעיים על פני השטח יכול לשמוע את הקולות הללו נשמעים שוב ושוב.
לאחדות יש מחיר, היא דורשת גמישות ונכונות של שני הצדדים להתפשר על מנת להגיע לאיזו שהיא הסכמה רחבה שניתן לצעוד איתה יחד. אנחנו חייבים כחברה לעבור את הברור העמוק ולמצוא את הנקודה הזו, רק ממנה נוכל להתקדם יחד כאומה ולא כשבטים, שבטים.
לעיתים הקושי להגיע אל המקום הזה הוא אידיאולוגי אז למחלוקות לפחות יש הצדקה, המצב החמור יותר הוא העובדה שלעיתים המחלוקות הללו יושבות בעיקר על מישור פרסונאלי. מצב כזה הוא מצב בלתי נסבל ובלתי אחראי, ההשלכות שלו חמורות מאד.
הכי מפחיד זה ירי דו"ץ אמר החייל וצדק, אחרי הבחירות נהיה חייבים להשקיע מאמצים גדולים כדי להימנע ממנו.