לפנות בוקר הלך לעולמו, בגיל 77, העיתונאי, שר המשפטים וראש מפלגת שינוי, יוסף (טומי) לפיד. מותו של פעיל ציבור שנוי במחלוקות כטומי לפיד, ראוי שיעורר בליבנו תהייה. אדם שהולך לעולמו מותיר אחריו מעין שובל של חיים. במקרה של טומי לפיד, אדם עם אופק ציבורי, אם נרצה ואם לא, סיפור החיים שלו שזור בסיפור החיים שלנו. ראוי שפטירתו תציב בפנינו תמרור.
ראשית, לא נחפש הצטדקות. רבים בעם ישראל חלקו עליו קשות. מפלגת שינוי אותה הוא הוביל, קראה למלחמה פנימית בקרב הציבור הישראלי ולכיפוף ידיים פוליטי. תרומתה של המפלגה לרדיקאליות ולשנאה ניכרת באופן מיידי. זכורה לי היטב פרסומת הקמפיין בבחירות הניצחון הגדולות של שינוי, המציגה את המפלגה "בועטת" את ש"ס הממשלה, כאילו תכליתה של מפלגה שלמה עומדת של שנאתה של האחרת.
בנוסף, המאבק הידוע של לפיד בהלכה היהודית ובכל גילוי של התורה במסגרת הריבוניות הישראלית, הציג עריצות שמנתקת את המדינה ממשמעותה האלוקית, שלא לדבר על מאות אלפי האזרחים הרואים בה את "ראשית צמיחת גאולתנו".
טומי לפיד כשאלת הדור
אך בכל זאת, אני במחשבותיי מנסה להתרחק מכל אלה. בבית המדרש למדתי שלכל דבר, ובעיקר לעם היהודי, יש פרספקטיבה של נצח, נקודת מבט הבוחנת את הדברים מזווית רחבה יותר. אני מבקש שלא להצטרף לצוואת המורשת של טומי לפיד, ולא להידרדר לשנאת חינם. אני מבקש לשאול את עצמי, כיצד אדם כמו טומי לפיד, שהיה ציוני גדול ואחד מן הלוחמים רבי התושייה בעד הצבת דגל הגאווה היהודית במדינת ישראל, כיצד דווקא הוא רכש בוז עמוק כל כך למה שאני מאמין בו?
גם כאן לא נחפש הצטדקות. טומי לפיד היה אדם בעל שם, שהצביע על עוולות רבות הנעשות בשם היהדות, תוך חילול השם נורא. הוא לחם במכחישי השואה, וביקש להביא את החופש, לשיטתו, לחברה הישראלית.
טומי לפיד סירב שיציגו בפניו העמדת פנים קוסמטית. עטו ופיו שוסו בכל אדם שניסה לערפל את דבריו במינוחים לא ברורים. עם גישות ותכונות אלה אני מזדהה מאד. אז איך הגיע החברה הישראלית, החברה שלנו, לקרע כל כך גדול? איך החברה שלנו ויתרה על היכולת להכיל ניגודים כלחימה למען הצדק וסלידה זולה מיראת שמים?
כנראה זוהי שאלה דור, ואין עליה תשובה ברורה וחדה. אולם, נראה שקרקע הגידול לשתיל "הלפידי" הייתה הזרות. הנביאים וחז"ל בעקבותם הדגישו ללא הרף את חשיבותה של האחדות בין שבטי ישראל. אם יש בין השבטים השונים זרוּת, יש גם זרות בניהם לאביהם שבשמים. רק כשנרגיש שאנו חלק מדבר א-חד, וכל שבט משלים את השבט השני, נוכל לחוש חופש אמיתי, כזה המסיר מחיצות בין בני אדם.
לא הקשבנו ללפיד
סיפור חייו הכואב של טומי לפיד הוא סיפור חייה הכואבים של החברה הישראלית. אנו, הצד הדתי, מעולם לא הקשבנו לעמדותיו של טומי לפיד. מעולם לא ניסינו להבין את הדברים המפריעים לו. ולכן, אנו בעצמנו לא התקדמו.
היינו יכולים להיאבק עימו בחלקים מושחתים מסוימים שפשטו בהיכלי הקודש של היהדות. היינו יכולים להקשיב לקול החופשי שדיבר מגרונו, ולנסות לראות כיצד תרועת השחרור של הר סיני הפכה כיום לדגל השמרנות והאיבון. היינו יכולים, אבל בחרנו לראות בו אדם זר.
מנגד, גם לפיד וסיעתו בחרו לראות בנו זרים. הם בחרו לראות ברגשות הקדושה וקרבת הא-לוקים מעין "הבלים ליחידים". הם סירבו שנסייע להם בדרדור העמוק לתהום השחיתות והיצרים, הם עקרו את מושגי הנצח מחיי היום יום שלהם. לפיד בחר להוביל את החברה הישראלית לניתוק גמור מן ההלכה, ובכך שלל מאזרחים רבים את קרבת אלוקים ומוחשיות היהדות בחייהם. וכולנו נותרנו עם העבודה הזרה שבניננו.
אני חושב שהתמרור שמציב בפנינו מר לפיד ז"ל הוא תמרור של אזהרה. הוא מתריע בפני ריקבון דתי, שחיתות בשם ה, וכפייה פונדמנטליסטית. מנגד הוא מתריע גם מחומרנות, שטחיות ואיבוד הבשורה הנצחית של העם היהודי. אבל יותר מכל אלה, בצוואתו גורם לנו מר לפיד לפחד משנאת החינם ומן הזרות שתקפה את מחוזותינו. במותו ציווה לנו את התיקון.