שוב החגים ושוב כמעט באופן מסורתי הדיבורים והדו"חות הקשים על העוני. העמותות עובדות, הציבור תורם או מצקצק והשיירה עוברת. נדמה שקשה מכל היא המעגליות, העוני שעובר בתורשה וחוסר היכולת לצאת ממנו. לא רבים נוטים לעשות את הקישור הזה אך נדמה לי שהדברים קשורים בעבותות אל בעיה חברתית מרכזית אחרת- מצב החינוך הקשה.
כדי להסביר את הדברים אני מבקש להשתמש בדוגמה אישית- סבי עליו השלום. בלשון המעטה אפשר לומר שסבי לא היה אדם עשיר. הוא כל חייו היה פועל שהתפרנס מעבודת כפיים קשה; הוא אמנם היה חבר מפא"י אבל נראה שהמוצא הלא נכון חסם את התקדמותו בכיוון הזה. כך או כך דבר אחד היה ברור לו ולחברה שסבבה אותו- החינוך הוא המפתח לעתיד טוב יותר. כל אחד משבעת ילדיו סיים שתים-עשרה שנות לימוד ויותר וזה אכן היה המפתח עבורם. מעולם לא פגשתי בסבי, הוא נפטר שנים רבות לפני שנולדתי אבל בדמיוני דימיתי אותו ברוח אביו של פרץ בנאי, בשירו המפורסם "כל הכבוד לאבא", כאב "שלא חסך ספר במחסור וברעב", שהסביר לילדיו בקריצה כי "פה טמון כל הסוכר שבעולם".
רבות השתנה עם השנים. כיום החינוך הוא כל כך יקר שספק אם כל הכוונות הטובות שבעולם יספיקו. ולא אני לא מדבר על בתי הספר הפרטיים אלא גם על אלו הציבוריים: כמעט ואין תלמיד כיום שלא נעזר במידה כזו או אחרת במורים פרטיים. זה עסק יקר, מאוד יקר; ספק אם גם זוג טיפוסי ממעמד הביניים יוכל לעמוד בנטל. וזה לא נגמר פה, יותר ויותר חלקים אינטגרלים מן הלימוד עולים יותר ויותר כסף- המסע לפולין, מסיבות הסיום, הספרים ועוד ועוד.
 |
|
הפתרון למחסור? (צילום: colros-cc-by)
|
אבל זו לא הבעיה היחידה, הבעיה הקשה יותר היא הבעיה החברתית ולא הכלכלית. החינוך לא עומד יותר במרכז השאיפות שלנו כחברה, קרנם של ההשכלה והידע ירדה. קשה לדבר במונחים של "אווירה ציבורית" זה מושג חמקמק שקשה לתפוס אותו ולפרוט אותו לפרוטות. אבל בפועל כולכם מבינים ודאי על מה אני מדבר.
האם היהודיה ששאפתנותה והדחיפה העיקשת שלה את ילדיה אל ההשכלה והידע זכתה לאין-ספור ייצוגים בקולנוע האמריקני, היא גם זו שיצרה את מה שמכונה כיום האצולה היהודית-אמריקאית רבת הכח, הכסף וההשפעה. כיום האם היהודיה נחושה לא פחות אבל היא דוחפת את ילדיה לכיוונים אחרים ויש לומר את האמת- הם רדודים ונבובים.
הסלביות הריקה מתוכן הפכה עבורה לבעלת משמעות רבה הרבה יותר והיא לא לבד- האווירה הציבורית בישראל אנטגוניסטית לערכים שהיו בעבר הלא רחוק לחם-חוקה. עבודה קשה, ידענות, למידה וערכים טובים; זוכים ללגלוג. המתכון להצלחה חברתית-כלכלית לא השתנה, זה פשוט אנחנו שהתרחקנו ממנו. יעידו על כך התלמידים האסייתים במערכת החינוך בארה"ב, אלו זוכים להצלחה על אף רקע סוציו-אקונומי לא פשוט.
השילוב בין שני הגורמים האלו בעייתית למדי שלא לומר קטלני ומרחיק עוד יותר את הפריפריה (במובן הסוציו-אקונומי) מן המרכז, הפיתרון הוא לא מאוד מסובך. עלות יישום מלא של הזכות לחינוך חינם היא פנטסטית פחות ממה שנוהגים לחשוב ובאשר לאווירה הציבורית- התרגלנו לחשוב במונחים אנטי-מרקסיסטיים, מתוך בריחה מטוטליטריזם והפנמה חלקית של ערכים ליברלים דמוקרטיים, המונח הזה נראה לנו מפחיד. יחד עם זאת עידודם של ערכים מסוימים לא חייב להיות אנטי-דמוקרטי, ליברליזם במהותו הוא לא בריחה מערכים.
השקעה בחינוך משמעותה פתיחה של אופציה, רק ככה אפשר לפרוץ את המעגל ומספיק להביט לשם כך על דור האבות של כולנו- בין אם היו ניצולי שואה חסרי כל או עולים חדשים שגורשו מארצות ערב; האם במדינת ישראל האופציה קיימת?