מורכבות הדור בו אנו חיים, הזמינות לכל מידע ולכל נושא ויכולתנו להביע את דעתנו במגוון עצום של מקומות בכתב ובעל פה, יצרה מודעות לדגלים רבים ולסיסמאות המציפות את החברה כולה.
ובייחוד בחברה הדתית לאומית שמניפה בעוז אין ספור דגלים וסיסמאות; דת - כמובן; חינוך וערכים - זה אנחנו; ציונות והתיישבות - לכאן בבקשה; צבא, רווחה, משפחה, חסד, תקשורת - גם אלו דגלים שלנו ובל נשכח שאנו נושאים גם את דגלי השוויון, הצדק החברתי וקידום מעמד האישה ונראה שישנם עוד דגלים רבים, ששכחתי ועימם הסליחה.
בכל מקום בו מונף נס, תמצאו חובשי כיפה מלאי להט. גם שלל הארגונים המוקמים חדשות לבקרים, בנושאים חשובים ובוערים כמו פעמונים,קולך, מועצת יש"ע, מכון פוע"ה, צו פיוס, במעגלי צדק וכדומה, הם טיפה בים הדוגמאות, שיוכיחו את מגמת הריבוי.
אז מה רע בזה?! בגדול, זה מקסים ומחמם את הלב, לראות את ההירתמות הרבה ואת הנכונות לפתור את כל בעיות העולם והחברה, היכולת להתחבר לספקטרום רחב של נושאים ולסייע בהם מראה שעדיין יש בנו כציבור ערכיות, ערכים ולחלוחית אידיאולוגית. בקטן, נראה שכל דגל מקבץ סביבו רק מעטים והבעיה היותר רצינית, לעניות דעתי, בהיותינו ברוכי דגלים היא, שהדבר מאפשר לכולנו - הדיוטות, רבנים ומנהיגי ציבור, לדלג מדגל לדגל, על פי צוק העיתים ולא להכריע בצמתים החשובים, בזמן אמת ולהמשיך לפתח את הפילוגים בינינו תחת מעטה צדקני. הרי אין כמונו בקטלוג החברה הגרעינית בה אנו חיים, בלי לדון בהבדלים בצורה אמיתית ומכובדת; ה"ממלכתיים" - רחפניים, הקיבוץ דתי - שמאלנים, המתנחלים - קיצונים מסוכנים, הפמינסטיות - מפוררות את החברה, גרעינים תורניים - אזוטריים ונפוחים מחשיבות עצמית.
מה נשאר להתגדר כל אחד בנישה שלו ולשלול את היתר שאוחזים בדגל קצת אחר. אך האם אין בכוחנו לדון את האחרים לכף זכות ולתת לכולם לפעול, מתוך אמונה שהשקפתנו הדתית מורכבת ומגוונת, שאין בנושאים שהועלו כאן מונופול, אלא סדרי עדיפויות ואינטרסים שצריך לארגן, בלי לאכול אחד את השני. האין ביכולתנו להבין, שיש מקום לחילוקי הדעות כבסיס ליצירה תורנית משמעותית פעילה ודינמית.
מגמה זו, של אי הכרעה, קיפול הדגל המותקף והנפה מהירה של דגלים אחרים במקומו, היא שיוצרת סחף אדיר בערכים שנשטפים עם אידיאולוגיות, שהאמנו בהם - אנחנו וכלל החברה הישראלית. איך אפשר להוביל חזון כלשהו כאשר אנחנו עוסקים כל הזמן בעסקנות, בתירוצים ובעיגול פינות ואין מי שיאמר עצרו! זו הליבה. זה החזון! זה קו הגבול שלנו כחברה. את זה באמת חרטנו כולנו על דגלנו.
חינוך והתישבות
על מנת להבהיר את עצמי, ברצוני להביא כדוגמא שני דגלים מוכרים - חינוך והתיישבות, שנראים כלפי חוץ מתחרים אחד עם השני בשאלה "מי בראש?!" אך למעשה שניהם יכולים לדור יחד, בלי סתירות ובלי זגזגים בין שני הדגלים.
לפני, במהלך ובייחוד לאחר ההתנתקות, נשמעות קריאות בציבור הדתי לאומי כי התיישבות היא לא חזות הכל, ושבין הנסים - הנס הזה אינו עומד ראשון. שאפשר לעגל פינות, שהמציאות מורכבת, שנכון היה לעשות כך ולא אחרת או ההיפך בדיוק. ייתכן שיש בכך צדק, אך אם כך הדבר, על מה כן אפשר להסכים? על דגל החינוך?! אבל, אם דגל החינוך היה, הווה ויהיה חשוב לנו, למה הפקרנו את החינוך לשמאל? למה הזנחנו את תוכניות הלימודים? את איוש משרד החינוך? למה מלכתחילה לא כתבנו את ספרי הלימוד עם אמירות ערכיות לכל המגזרים? למה זנחנו את רעיון התלבושת האחידה שמבטאת אחדות, פשטות, ייצוג וערכים? למה השארנו את החינוך הממלכתי והממ"ד כמעט ללא מורים או תלמידים "שלנו"? הרי אם ילדינו היקרים מגיעים מבית טוב כל כך ואם אנחנו כהורים כל כך בטוחים בחינוך שלנו ובמתן דוגמא אישית, למה לחשוב שאנחנו מקריבים את חינוכם או מעניקים להם חינוך פחות טוב, במסגרות יותר אינטגרטיביות. בגלל ההתיישבות? לא נראה לי.
ולכן לצערי, דגל החינוך, אותו תמיד ממהרים להרים כמפלט או להתייחס אליו בשאלה למה לא עשינו יותר בלי להבין שאפשר היה להתעמק בו בלי קשר לדגלים אחרים, הוא רק אחד משלל דגלים אליהם ומהם אנו מדלגים, למרות היותו באמת ובתמים מרכזי ומוסכם על (כמעט) כולנו.
לפיכך, לאור הדברים האמורים, אסור לנו ליפול למלכודת האסקפיזם (בריחה) ועיגולי הפינות במסגרת הנפת הדגלים. עלינו להסכים כחברה על חזון בסיסי לדבוק בו, במספר נרחב של תחומים. יש נושאים עקרוניים שזקוקים לליבון ולמדיניות אחידה, דווקא עכשיו. דווקא לפני משבר. בצורה זו, נוכל בזמן ההכרעות, להחליט על אמירה אחת ולעמוד עליה כגוף אחד, גם אם דעתנו הפרטית איננה נוחה ממנה כל כך, כי היא פשרנית/קיצונית מדי. אם לא נמצא מכנה משותף מוסכם, נפורר את האמירות הגדולות וננצח כפי שקורה היום, בנקודות ספורות, בויכוחים ספורים.
על ראשי הציבור - עסקנים, רבנים, פוליטיקאים ואנשים בעלי אמירה ליצור שכבת הנהגה, שתאפשר לכל "ציבורון" להתגדר בערך חשוב, דרך יצירת סובלנות ציבורית ועם זאת על ההנהגה ועלינו כציבור חלה החובה למצוא את אבני היסוד המשותפות לנו ולקבוע מסמרות וכללים ברורים לגביהן. רק כך נוכל ליצור אמירה חשובה ומשמעותית בכל תחום , מבלי לבטל דגלים אחדים על חשבון האחרים.
אולי מתוך כך, נוכל להתחיל לעצב את דעת הקהל, דרך המערכת הקיימת ונפסיק להיות מובלים ונגררים אחר כל רוח נושבת של "דעת הקהל". הלוואי.
חגית בר-און, עמיתה במכון שוורץ ליהדות, אתיקה ומדינה, בית מורשה בירושלים.